למי לפנות כשרע לנו?

למה לדבר עם אלוהים נחשב לתפילה וכשאלוהים מדבר אלינו זה סכיזופרניה?
אנחנו לא מתביישים לפנות לאסטרולוגים ולמתקשרים, לקוראים בקפה ובקלפים כדי לשמוע מה היה ומה יהיה, ומתרצים זאת שאם רק היה לנו סימן קטן מאלוהים היינו מאמינים בו, ובנתיים אנחנו פונים לאלילים ולתועבות.
למה אנחנו לא מקשיבים לאלוהים, הרי הוא מדבר ואומר לפנות אליו לעזרה, כי הוא האבא האוהב:
"אל תפנו אל האובות [המדברים עם המתים], ואל הידוענים [אסטרולוגים] אל תבקשו לטומאה בהם. אני ה' אלוהיכם". [ויקרא יט':לא']
זה נשמע ברור, לא?

פסיכולוגיה לפי אלוהים

אלוהים תמיד מלמד אותי דרך חוויה: הוא אף פעם לא מרביץ בי דוגמות יבשות!

כך קרה שהקטנה שלי [בת 19!] חזרה מהצבא והשאירה את כל הבגדים מפוזרים בחדר. כמובן שהבנתי שהיא עייפה, ומתפרקת מהמסגרת. אך כל השבוע זה נהיה יותר גרוע: הארון זוועה אחת גדולה.

נכון שההגיון אומר לי שזאת הסוגיה שלה ואין לי מה להתערב בכלל, אך מנסיון אלוהים לא חושב כמו הפסיכולוגים. הרגשתי שהוא רוצה להראות לנו משהו:

קראתי בזכריה ג':ד':

"ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר:

הסירו הבגדים הצואים מעליו,

ויאמר אליו: ראה העברתי מעליך עוונך,

והלבש אותך מחלצות".

אלוהים, האבא המושלם, באהבתו הגדולה, מנקה אותנו מרגשי האשם, מהדאגות ומהחרדות, מתחושת האני לא שווה גרוש, מכל המעטה החיצוני הצואה, ומלביש אותנו בבגדי חג בחסד ובחינם!

הלכתי וסידרתי לה את הארון בכיף, וכשתחזור מהטיול תהיה לה הפתעה מאלוהים.

בואו נצא באמת מעבדות לחרות!

על מי אנחנו עובדים, פסח הפך לכל דבר חוץ מאשר ליציאת מצרים בנס:

אנחנו מנקים את הבית מאבק החורף, ואת הגוף מרעלים, ומארגנים ארוחות לאנשים שלא בא לנו לפגוש, וגם קוראים בהגדה שהומצאה אי שם במאה ה…עם כל הגימיקים: ביצה? חזרת?

אין לי בעיה שנתעטף במנהגים הזויים, ונמלא את הריקנות שבלב, אך בואו נהיה כנים עם עצמינו: חרות זאת לא!

אנחנו בעבדות יותר מתמיד על כל הבגדים החדשים הלבנים, והעוגות מקמח פסח.

אצל אלוהים בתנ"ך הדברים מאד פשוטים:

בפסח אנחנו אמורים להיזכר באלוהים שעשה לנו נס והוציא אותנו מעבדות העולם הזה לחופש ברוחו.

אלוהים הציל אותנו ממוות ונתן לנו חיי נצח.

אלוהים  סלח לחטאינו ונתן לנו לחזור הביתה אליו.

אלוהים אהב אותנו ושחרר אותנו מהאויבים המרחיקים אותנו מאלוהים.

אלוהים  ביקש שלא נשכח אותו:

"כאשר ציויתיך למועד חודש האביב,

כי בו יצאת ממצרים,

ולא יראו פני ריקם"  [שמות כג':טו']

בואו נחגוג  פסח באמת ונזכר באלוהים, האבא האוהב, שיעשה הכל כדי להציל אותנו, ילדיו, מכל צורת עבדות, וינהלנו לחופש המוחלט – עימו.

חג שמח!

השיר של קונילמל…

במקרה שמעתי ברדיו את השיר של קונילמל:

"אומרים שאני אינני אני אז מי אני בכלל"?

לאלוהים יש חוש הומור מדהים, את זה כבר הזכרתי.

גם כשאני מנדנדת  לו הוא לא מתעייף ממני, אלא מעביר לי מידע בצורה מקורית:

אז שאלתי שוב, איך אפשר לענות לשאלה כזאת? איך הוא רואה אותנו,  דרך המבט שלו, האמיתי?

הוא ענה לי במטפורה, שזה כמו אימפימנטו בציור:

האומן רוצה לצייר תמונה  מושלמת ולכן מתקן אותה ע"י ציור על גבי ציור. המתבונן לא רואה שיש שכבות שונות, הוא רואה רק את החיצונית.

כל אחד מאיתנו בוחר את השכבות שלו:

שטריימל  מפולין של המאה ה16,

חליפה של איש עסקים מצליח בחיים,

בגדי בטיק רוחניקים מהודו,

בגד מעצב זר המתאים לאשליות של הוליווד,

לפעמים אנחנו מצליחים לעטות על עצמנו טלאים מעורבבים, בשם היצירתיות, שכבר לא רואים מי הוא מי.

אלוהים האמן האמיתי, הסיר ממני את כל השכבות שניסיתי לתקן במשך השנים, והראה לי את המקור  שהוא ברא:

"ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחומר ביד היוצר,

ושב, ויעשהו כלי אחר, כאשר ישר בעיני היוצר לעשות" [ירמיהו יח':ד']

אלוהים, עזור לנו לא לפחד, ולהשיל את הבגד הלא מתאים כדי לראות את זהותנו המקורית דרך עיניך!

תודה אלוהים על שבראת לנו טבע חדש!

 

 

 

 

 

איך בוחרים בחיים האמיתיים?

ביקשתי מאלוהים שיסביר לי למה אנחנו לא נוהרים אחריו באופן טבעי, מאחר ואצלו הכל מושלם, אלא  נגררים לדרכים עקלקלות, המובילות למבוי סתום?

הוא באמת נענה, והשווה זאת לתחושת הוורטיגו במטוס:

המכשירים נותנים הנחיות טכניות ברורות, אך הלב מרגיש לנהוג אחרת: יש פה סכנת חיים!

אלוהים מנחה אותנו איך לחיות באמת שלו, איך להתמלא מאהבתו, איך להישען עליו בתור אבא…

אבל, אנחנו נשמעים למאווי הלב שמתעקש לחיות בכוחות עצמו, למרות שזה מעייף.

אנחנו מחפשים שיטות איך להתקדם בחיים, למרות שזה מאכזב.

אנחנו מציבים לעצמינו מטרות וכשמגיעים אליהן, רואים שהלב עדיין ריק.

אנחנו מפטמים את עצמינו בהנאות ובכל זאת נשארים רעבים.

אלוהים מציע משהו הרבה יותר אמין, כמו מכשירי המטוס:

"יתמוך דברי – ליבך

שמור מצוותי – וחיה"  [משלי ד':ד']

אלוהים, פתח ליבנו לאהבתך,

אלוהים, פתח אזנינו  להנחיות שלך,

תן לנו רעב וצמא לאמיתך.

תודה אלוהים שאתה לצידנו עד סוף הימים!

עם מי לדבר כשנמצאים בדיכאון?

כשדוד המלך היה בדיכי, הוא פנה באופן טבעי לאלוהים:

מאז נהינו מודרנים ולמדנו לשפוך שיחנו בפני מקצוענים, ואף לשלם להם על זה:

הרבא מחליט בשבילנו שמצוקת הנפש היא סממן לדפקט במזוזה.

והקבליסט מלמד אותנו לעלות במדרגות עד לסופר אגו.

הקאוצ'ר מלמד לעשות הוקוס פוקוס ולהחליף דיסקט במוח.

והפסיכולוג גובה 300 ש"ח כדי שנתעצבן על אמא.

ויש עוד כל מיני גימיקים של טיהור הכבד, ושירת הנירוונה, כדי להוציא את הג'יפה, בסביבה פסטורלית,

או סתם לשבת עם חברה לחוצה בזמן על קפה דלוח, ולטחון קרואסון מרגרינה יחד עם הצרות המשותפות…

אני מעדיפה את הדוגמה של דוד:

אשפוך לפניך, ה', שיחי,

צרותיי – לפניך אגיד,

כשרוחי נכאה, אתה מנחה אותי.  [תהילים קמב': ג'-ד']

אלוהים, אנחנו פונים אליך לעזרה: הוצא אותנו מהדיכאון הקיומי, מהמצוקה הפסיכולוגית, ומהכאב הגופני.

אלוהים, רפא את ליבנו כדי שנהלל אותך,

אלוהים, תודה שאתה לא רק מקשיב, אלא גם עונה, באהבה גדולה ובחינם.

 

מי לא רוצה לקבל מתנות בחינם?

שבת, הכל שקט.

אני עם הקפה ביד [איך לא?] ועם התנ"ך [איך לא?], והחתולה הסיאמית ליד המחשב [איך לא?].

אלוהים כל כך ממלא את ליבי באהבתו, ובשלוותו, שחוץ מאשר להודות לו, אין לי מה לבקש.

ובכל זאת אלוהים מתעקש לתת, להעניק, למלא, עוד ועוד:

"פותח את  ידך,

ומשביע לכל חי רצון"  [תהילים קמה': טז']

דמיינו  שכל מאווינו מתגשמים, שאין לנו יותר דאגות בעולם, שאנחנו יכולים לחיות בגן עדן עלי אדמות, זה עדיין יהיה כקליפת השום בהשוואה למה שאלוהים נותן בכל דקה!

אני יכולה לתאר את יופיו של אלוהים, ואת נועם פניו, את אהבתו וגודל סליחתו, אך למה לא לחוות זאת באופן אישי, כשאלוהים כל כך זמין?

אלוהים, אבינו שבשמיים, מחכה לנו, ילדיו, לבא אליו לחיבוק ונחמה: בלי תנאים, בלי מצוות, בלי הלכה, בלי לימודי קבלה, בלי לעבוד על עצמינו, בלי שיטות, בלי מורים, מנחים וקאוצ'רים:

בעודינו טמאים, לא מושלמים, רעים וחולים:  ומציע גאולה וריפוי בחינם ובשפע: רק בעצמו ובכוחו.

תודה אלוהים, שאתה זמין!

תודה אלוהים על השבת!