איך ממשים את המצווה "ואהבת לרעך כמוך"?

נכון שהמצווה הכי גדולה בתנ"ך היא לאהוב את אלוהים בכל הכוח? אז המצווה השנייה הכי חשובה היא:

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה. [ויקרא יט': יח'].

החדשות הרעות הן שאנחנו לא מסוגלים לאהוב באמת את השני בכוחות עצמנו. בואו נהיה כנים עכשיו:

רוב הזמן אנחנו אוהדים את אלה שמסכימים עם צורת החשיבה שלנו, בשאר הזמן אנחנו מנסים לשכנע את השני להשתנות ולהתאים לסגנון שלנו ואז נסכים להוקיע את הגלות של השני אך נרחם על שלנו. כשהתייאשנו כבר מהעולם אנחנו נהיים אדישים במסווה של חיה ותן לחיות, ומצטמצמים למעגל המשפחה והחברים וגם כאן האהבה משרתת את הנוחיות שלנו, וכמה פעמים טעינו ואהבנו כשצריך היה להוקיע והרבצנו כשהיינו אמורים ללטף?

אבל החדשות הטובות הן שרק אלוהים מסוגל לתת לנו אהבה נכונה כלפי אחרים:

מאחר ואלוהים אפשר לי לאהוב אותו, ברחמיו הגדולים הוא פתח את ליבי גם לאהוב את האחר בצורה נכונה, לכן אני לא יכולה לשתוק ולא לספר על אלוהים ועולמו:

בשם אהבת אלוהים זאת לאחיי ואחיותיי, אני מתחננת שוב: היום אם אנחנו שומעים את קולו הקורא לנו לשוב אליו ולהכיר אותו בקשר אישי של ילד ואבא, להשתתף בגאולה לעם ישראל ולעולם כי נקראנו לתפקיד של כוהנים, אל נסגור את אוזנינו ועינינו וליבנו אליו: למה לא לבוא אליו בפשטות, למה לחכות לבולדוזר שיפתח דלתות פלדה?

אז הרשו לי לנדנד ולומר שאלוהים מזכיר בתנ"ך בספר ירמיהו שלוש דרכים לבוא אליו:

ברעב: כשמרגישים ריקנות וחוסר משמעות בחיים, כשלא מבינים בשביל מה נולדנו ולאן הולכים אחרי המוות, כשמרגישים דיכאון קיומי וייאוש לקום בבוקר להבל הבלים: זה המקום הכי טוב להיות בו ולבקש מאלוהים להיכנס לחיינו האבודים כדי להתמלא. וזה גם לא כואב אלא מקל מיד. מספיק שמושיטים יד לאלוהים הוא תופס אותה מיד!

בדבר: מחלת הדבר המודרני כואבת ומגרדת בנפש ואז פונים לריפוי בכל מיני שיטות ודרכים עקלקלות, החל מחשיבה חיובית, מדיטציה, רוחניקיות, דרך המצאות רבניות, גמרא, הלכה, קבלה, ועד חטאים אסורים בתנ"ך כגון קריאה בקפה אסטרולוגיה ותקשור עם המתים. דבר היא מחלה לכן החיפוש שם מביא לעוד יותר חולי וריקנות ולעוד יותר רעב שלא מתמלא מג'אנק: חבל לבזבז זמן ורק אז לצעוק הצילו לאלוהים.

בחרב: אלוהים רוצה לרפא אותנו, ילדיו האהובים, לכן אם אין לו ברירה כי אנחנו לא פותחים לו את ליבנו מרצון, או כי הלכנו לאיבוד בדבר, באהבתו הרבה הוא יציל אותנו בעזרת סכין ניתוחים כדי להוציא את הגידול הסרטני ולנקות את הפצע שמפריע לחיות עימו. זאת הדרך הכי כואבת כי מרגישים את המכה מאלוהים: אין לו ברירה כי הוא רוצה להציל אותנו ממוות.

במציאות העכשווית, בארץ ישראל, מגפת הקורונה היתה דוגמא לחרב זאת: אל לנו להתמהמה, בואו נפנה לאלוהים ונבקש בתמימות של ילד אבוד שיתגלה אלינו באופן אישי כדי להכיר אותו.

אם הסתובבנו בדבר, בואו נאזור אומץ ונבקש מאלוהים להוכיח לנו שאכן טעינו בדרך ושייתן לנו את האמת שלו בלבד.

ואם הגענו לשולחן הניתוחים כבר והרגשנו את החרב של אלוהים על בשרינו, זה הסימן שאלוהים דופק על דלת ליבנו ושצריך לפתוח לו.

בגלל אהבת אלוהים לאחיי ואחיותיי, אני מתחננת שוב: היום אם אנחנו שומעים את קולו אל נסגור את אוזנינו ועינינו וליבנו אליו: למה לא לבוא אליו בפשטות בלי דחיפה בלי כאב, למה לחכות ולדחות שוב?

איך אפשר לאהוב את אלוהים?

כל המילים החזקות והיפות לא מספיקות כדי לתאר את יופיו  וגדולתו ואהבתו של אלוהים האבא הדואג, ובכל זאת אני צריכה להשתמש בהן:

אלוהים הוא החלק הכי חשוב ומשמעותי, הכי ממלא בכל שנייה מחיי, לכן כל בוקר לפני שאני פונה לעיסוקיי היומיומיים אני תמיד מתיישבת לשיחה עימו: כן, כן, אלוהים מדבר אלינו, בכל צורה ודרך כי הוא אוהב אותנו ורוצה מאד לטפל בנו, ילדיו, ובעולם שהוא ברא ולעשות צדק ולהביא חיי אמת…

הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב לסימנים שאלוהים שולח, למשל מגפת הקורונה שצועקת להתעורר מהשגרה ולחזור אליו כי יש לנו תפקיד בעולם הזה: אנחנו עם ישראל נבחרנו לשאת תפקיד של כוהנים לאלוהים ולהביא את האור שלו לכל העמים האחרים….. ויש לאלוהים תכנית שמחכה במגירה למשל ביאת הרוח שתקים אותנו לתחייה של יחזקאל הנביא או קבלת לב חדש ורוח חדשה של ירמיהו או נחמו נחמו עמי של ישעיהו…אך בואו נהיה אמיתיים: אנחנו פונים  לאלוהים רק  כדי לבקש עזרה בקושי המיידי כי המציאות כבר לא נחמדה ואז התפילה הופכת לרשימת מכולת: תשלח לי אקספרס פרנסה- זוגיות -בריאות -משפחה- קריירה -בוס טוב -טיול לחו"ל.

הבוקר, בשקט של השבת, שאלתי את אלוהים מה הוא רוצה לומר לי ומה הוא מעדיף ומה הכי חשוב לו וקראתי בדברים ו': ה'

וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ

מרגש שאלוהים, מלך העולם, בורא הים וההרים מבקש ומחכה שנאהב אותו מכל הלב, הנשמה והכוח.

תארו לעצמכם שאתם מתחננים לילדכם שיאהב אתכם…איך הייתם מגיבים לאדישות של הילד האהוב שלא באמת איכפת לו מהדאגה שלכם ומהרצון לעשות לו רק טוב כי הוא כבר מכור לעבדות באינסטגרם ובפייסבוק?

אם היום אני מסוגלת להיענות לאלוהים ולומר לו שאני אוהבת אותו מכל הלב והנשמה ובכל כוחי זה לא בגלל שהשקעתי מאמצים או לימודים, זה ממש לא הולך….הסוד הוא שאלוהים אהב אותי קודם: כשטועמים את עוצמת אהבתו, לב האבן משתנה ללב בשר והנשמה קמה לתחייה ומתחברת לרוחו וכל כוח הרצון נמשך ונרתם לשמוע בקולו וללכת בדרכיו, והמצווה הופכת למציאות בנס.

איך אפשר לא לשתף באוצר כזה? זה זמין לכל אחד ופשוט כי אלוהים הוא העושה והמאפשר אנחנו רק צריכים לרצות. אך האם היום נרצה אותו יותר מרשימת המכולת? וגם אם היום אנחנו עדיין יותר מדי עסוקים במסורת ובשגרה, אלוהים אוהב אותנו ויחכה בסבלנות שנרצה להזמין אותו לליבנו, אך כמו כל הורה דואג הוא יצטרך לתת תוכחה וזה יכאב, אז למה לחכות למכה כשאפשר לקבל ממנו בחינם חיים?

למה לא רוצים את אלוהים?

נכון, אני חופרת לכם במוח עם אלוהים שלי, אבל מה לעשות שיש לי אוצר, ואני רוצה שגם האחרים ייהנו ממנו?

אתם יודעים מה,אל תאמינו לי, לכו לאלוהים  ישירות  ובקשו ממנו: "אם אתה קיים, אז תראה לי, תאשר לי, תוכיח לי".

אפשר לפנות לאלוהים בכל מקום: באוטו, בדרך לעבודה, במקלחת, בלב פנימה, בלי מילים, בלי להיות ב"מצב רוח מיוחד", בלי להפוך לדתי או "רוחני", בלי תנאים בכלל: אלוהים פנוי וזמין לאהוב את כל אחד מילדיו, עכשיו!

זה כאילו שאלוהים הציב דוכנים מלאי תכשיטים, אוצרות, פירות מכל המינים,  צעצועים מעניינים, בכיכר העיר, והוא מציע אותם לעוברים ושבים, בחינם. ואנחנו מסתכלים בחשדנות ושואלים: מה הקאצ'?

אין קאצ'!

זאת בדיוק המהות של אלוהים: לתת בחינם, ובלי תנאים: באהבה טוטאלית!

אני מתלהבת מאלוהים ומעולמו, אז למה  שלא ארצה לשתף את כולם?

אני יודעת שתענו לי: "אין זמן, עסוקים בעבודה, ילדים, טיולים, הנאות, שיפוצים, לימודים, תיקון עוולות העולם.

למה יש לנו זמן וכוח להתעסק בכל, חוץ מאשר באלוהים?  ומה אם אנחנו מפספסים את האמת, וחיים בשוליים במקום לעבור בדרך המלך?

ואם אתם סובלים ואומללים, חולים ומיואשים מהעולם ומהחיים, אדרבא, זה הזמן לבקש מאלוהים את עזרתו.

תרשו  לי ציטטה מהתנ"ך, בספר דברי הימים ב', פרק טו' פסוק ד':

"וַיָּשָׁב, בַּצַּר-לוֹ, עַל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְבַקְשֻׁהוּ, וַיִּמָּצֵא לָהֶם".

הנה, אלוהים אומר בפרוש לבא אליו, ושהוא יענה.

האם למישהו מאיתנו יש הרצון והאומץ, היום, לבקש את אלוהים? או שעוד יום יעבור בתירוצים?

לא חבל?

ואתם יודעים מה, גם אם אנחנו לא מתפנים אליו עכשיו, הוא סבלני ויחכה לנו, ויציע לנו את אהבתו שוב ושוב, בלי להתייאש, כי הוא אלוהים, והוא לא זונח אותנו.

הגאולה כאן ועכשיו בכל שנייה

שמעתי בימים האחרונים כמה תגובות על זה שאני כותבת רק מה לא טוב, אז מה טוב ?

מטרת הבלוג היא  להכיר מחדש את אלוהים שאיבדנו בגלל חושך הגלות של אלפיים שנה.

אלוהים כן פונה אל כל אחד מאיתנו לגשת אליו בפשטות כמו אל אבא, כדי שהוא יוכל לאהוב אותנו, כפי שכתוב לאורך כול התנ"ך.

הטוב הוא שאלוהים פותח צוהר בשמיים להוריד עלינו חסד, רחמים, אהבה, נחמה, וזה יקרה בין אם נאמין בזה או לא.
אני רוצה להביא ציטוט מספר צפניה פרק ג' פסוק יד' : "רוני בת ציון, הריעו ישראל, שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים".

הנה מה הטוב : לשמוח מכל הלב על נחמת אלוהים אותנו.

וגם : " הסיר ה' משפטייך, פינה אויבך, מלך ישראל – ה' בקירבך, לא תיראי עוד ".
אחרי אלפיים שנות גלות, בהן שילמנו על כול חטאינו נגד אלוהים, אחרי שעזבנו אותו פעם אחרי פעם,

אלוהים מכריז שהמשפט עימו הסתיים ושאין יותר סיבות לפחד.

הרבה נביאים [החל ממשה, אגב ] ניבאו על חושך הגלות, אם לא נלך ברצון אלוהים, ונעבוד אלילים, אך אלוהים תמיד הבטיח להחזיר אותנו לחיקו, ולנחם אותנו מכל המכות שחטפנו בגויים.

נחמה זאת התחילה עם קום המדינה, כשחזרנו, פיזית, הביתה.

אבל אלוהים מבטיח יותר :  הוא אומר  שבתהליך הגאולה  הזה, הוא ירפא אותנו מפצעי העבר : וביחוד מהפחד המתמיד שדבק בנו.

פסוק כ'  :"  בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קבצי אתכם. כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותכם לעיניכם, אמר ה'."

באמת אלוהים קיבץ אותנו מכל העולם, ובאמת  השיב אותנו מהשבי, ראינו זאת במו עיניינו.

אבל הוא מבטיח גם  שנהיה לו לתהילה : השלב הראשון של הציונות הפיזית הסתיים בהצלחה, עם הקמת המדינה.

עכשיו אנחנו מחכים לא רק לארצנו אלא לאלוהינו.

נדרש מאיתנו לשמוח בהבטחה זאת, ולהאמין בה, כי אלוהים בעצמו הולך לקיים  נבואה.

פסוק יא' : " ביום ההוא לא תבושי מול עלילותייך אשר פשעת בי ". הנה מה כן, אלוהים ינקה אותנו מתחושת האשמה הבסיסית כלפיו.

כל  התאור  של ה"לא נכון "בפוסטים הקודמים  היה של בגדים ומנהגים זרים מהגלות. אבל היום אנחנו כבר לא צריכים אותם, מותר לנו לחזור לזהות האמיתית שלנו, כפי שאלוהים  תמיד רצה.

כל ה"לא  נכון "היה תאור של מיגננות ומחלות שחטפנו בגלות, היום אנחנו מתבקשים להאמין שלא נצטרך אותם יותר : אנחנו נחזור להיות לו לעם והוא להיות לנו לאלוהים.

וגם אם קשה לנו להאמין, אלוהים מבטיח ויקיים, ונראה זאת, כי הגאולה כבר התחילה.

המנוחה האמיתית

נכון  שאחד הדברים הנעימים בשבת זה השקט הזה ברחובות: בלי אוטובוסים, בלי צופרים, בלי השיפוצים של השכנים, אך בואו נהיה כנים ,שקט זה אפשר למצוא בכפר, באזורים נדחים,  בחו"ל, זאת לא בדיוק הגדרה לשבת.

נכון גם שבשבת נעים לדעת שלא עובדים ולא  מפעילים מכונה  ויושבים עם כוס קפה ועיתון  בנחת במרפסת. אבל כמה פעמים  עשינו לעצמנו "יום חופש" באמצע השבוע  וכמה כבר אפשר להפעיל מכונות כביסה. אז לגיחה קטנה לניתוק מהמציאות אני לא באמת קוראת  שבת.

טוב, אני אנסה גישה שונה. ביום שבת אני לא אטריד את  מוחי בכל הדאגות לפרנסה ואני לא  אתן לחיכוכים עם  הבוס בעבודה  להעכיר לי את המצב רוח, את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלי אשאיר ליום ראשון, אבל  כמה פעמים כבר "עבדתי "על עצמי  כל שלישי וחמישי כדי לגרש מחשבות שחורות, אז מה  – זה שבת באמצע השבוע ?

תיארתי לעצמי, כשאלוהים נתן את השבת, שהוא התכוון למשהו אחר [לא שמנוחה גופנית- פסיכולוגית  לא נחוצה גם], וזה לשבת הנצחית שנחיה  בגן עדן כשנחזור הביתה  וניפטר ממסיכת הגוף הגשמי.

אבל בינתיים אלוהים נתן מנוחה פה,  אז איך עושים זאת?   לבד אני לא מצליחה. אני יכולה  לנסות ולשלוט על הגוף שלי ולהכריח את עצמי  לישון תשע שעות בלילה ולקום רעננה, אני יכולה  לראות  סרט כדי  שהרעש במוחי ישקוט,   אבל  את המנוחה העמוקה הפנימית  של אלוהים בנפש אני לא מצליחה להביא לעצמי!

האמת שאני רואה אותנו בני האדם בנויים בצורת ביצה : הקליפה זה הגוף, החלבון זה האני האנושי שלי[ הרגשות , המחשבות, הערכים]  והחלמון שזה הנפש – הממלכה של אלוהים.

בנפש אני  יכולה   לראות, לשמוע, להרגיש, לחשוב  עם חושים נקיים, אך  כדי להגיע  לשם היה לי ברור  שזה צריך  להינתן לי במתנה מאלוהים, שהמאמצים שלי לא יצלחו  ואז בענווה גדולה, לאהבתו של אלוהים ולחסדו,  ביקשתי ממנו שיכניס אותי לשבת  וייתן לי את מנוחתו  .

שם אלוהים  פתח לי את השמים  ונכנסתי לשבת: כל אחד יכול לבקש  מאלוהים שיחיה את נפשו , כל אחד יכול  להזמין את אלוהים לחייו, לליבו, ואלוהים נענה. אני יודעת זאת בביטחון רב, אלוהים  רק מחכה שנקרא לו : אבא תעזור לי.  ואז אפשר לומר  "ש ב ת  ש ל ו ם".

לספר על אלוהים!

תמיד כשהיה לי מה לומר עשיתי זאת בע"פ:

אני לא בנויה להיות סופרת  [אני לא אוהבת לשחק במילים],  וגם לא עיתונאית  [אין לי הכשרה],  ולכן כשהתודעתי ל"בלוג"  ידעתי שפעם אשתמש בו בצורה פשוטה.

אני רוצה לספר על החוויות שלי עם אלוהים מאחר ואני מאמינה שהוא קיים ושאכפת לו ממני.

אני  לא דתייה אבל גם חילונית לא,  אני לא שמאלנית אך גם לא מהימין .  אני לא  מחפשת רוחניות ולא  קבלה : אני מתיימרת רק להכיר את אלוהים  בצורה אישית , כילד שמזהה את האבא .

לא למדתי בחוגים ולא עברתי סדנאות  כדי להכיר את  אלוהים.   היחסים ביננו ניבנו לאורך השנים   יום אחרי יום,  תוך קריאה בתנ"ך,   [כן, התנ"ך שלומדים בבית הספר ולא מבינים בו כלום…זה שמקבלים בצבא ושוכחים במגרה ],  מאחר ואני חושבת ששם נמצאים אוצרות אלוהים.

בבלוג זה אני רוצה  להביא טעימה מהנעימות של אלוהים  כדי לפתוח את התיאבון  גם  לכם, ותכירו אותו גם אתם.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חיפשתי משמעות לחיים : היה לי קשה להאמין שבאתי לעולם רק כדי להנות או רק לעבוד, ללמוד, להתחתן, ללדת ילדים לטייל בעולם, לקנות בית ואוטו וכל מה שעושים במסגרת המילה "חיים".

היה לי ברור שאני פה לעוד משהו .

כמובן שחיפשתי כמו כולם,  בכל חור אפשרי משהו שימלא אותי, אך תמיד חזרתי לאותה מסקנה : זה לא מספיק…

עד שיום אחד אבא שלי  נתן לי תנ"ך ואמר : " שם תמצאי את התשובה. "

כשהתחלתי לקרוא הרגשתי שחזרתי הביתה :  למצוא את אלוהים-זה מה שהיה חסר לי,  הוא זה שמילא אותי ברוחו,  והוא לא אכזב אותי אפילו פעם אחת, כי תמיד היה לצידי באהבה וחסד. שנים אחרי אני יכולה להצהיר שאין אמת אחרת מאלוהים, ואין משמעות אחרת בחיים מאשר להכיר אותו וללכת אתו יום אחרי יום כאילו מצאתי אוצר עולמי!

הבנתי  על מי דוד המלך שר בתהילים,  ואת מי משה שרת כל כך הרבה שנים, הבנתי את הנביאים שקראו לכולם- לחזור אליו,  ואת כל האנשים הפשוטים שחוו אותו יום אחר יום.

וזה רק על קצה המזלג…ולכן אני מבלבלת במוח לכולם שלא לפספס הזדמנות פז להכיר את אלוהים האבא!

פסח אחרי מכת הקורונה

בכל פעם מחדש אני תוהה איך אנחנו עם ישראל מסכימים להתחבר לשקר הדת ולגלות המסורת כשאלוהים עצמו מציע לנו להוציא אותנו מבית הכלא במצרים ולחגוג את הפסח עימו.

הצו לא לאכול חמץ בפסח מתייחס בפשטות לשאור הלחם שצריך להוציא מהקמח ולאכול לחם לא תפוח, כסימבול להוצאת החטא מהלב ומהחיים ולחיות כמצה נקייה עם אלוהים. אז התחכם עם ישראל והמציא קמח כשר לפסח ושמרים כשרים ואבקת אפיה ולחמניות של פסח כדי שלא נרגיש את החוסר, בדיוק כמו צביעות מעלית השבת והדלקת האור בטיימר חשמלי: ממשיכים להשתמש בחשמל אסור אך בקומבינה. זאת לא צביעות? או כמו צביעות הצום ביום כיפור שבו אמורים לענות את נפשותינו ואנחנו ישנים כל היום כדי לא להרגיש את האי נוחות….

למה אנחנו, עם ישראל, לא מקשיבים  לאלוהים הקדוש המדבר אלינו ישירות ובפשטות וכן בוחרים להקשיב להמצאות רבניות? אל לנו להשלות את עצמנו שאנחנו כשרים כי ניקינו את החלונות מאבק והלב נשאר מלא רשעות ושנאה. למה אנחנו מסתבכים בהתחכמויות של כשרות בד"צית כשאלוהים מרשה לקחת קמח פשוט ולהכין ממנו לחם בלי שמרים בחמש דקות עבודה, ולעומת זאת נשאיר את הלב מלוכלך ממרירות וכעס?

למה הגענו למצב שלא איכפת לנו מאלוהים האבא האוהב ולעומת זאת אנחנו מתעסקים באיך לברוח ממנו בכל מיני אינטרפרטציות מסורתיות? אנחנו אמורים להיות הילדים האהובים שלו ונעשינו תלמידים של נביאי שקר מסורתיים וגלותיים?

אולי הפסח הזה אחרי מכת הקורונה נסכים לצאת מארבע קירות בית הכלא המשופץ והכשר שבו אנחנו חיים לחופש עם אלוהים? אולי זה יהיה הפסח המשמעותי בחיינו שבו נכיר את אלוהים מחדש? חרב הקורונה לא הספיקה לעורר אותנו אז נחכה לעוד חרב? לא חבל?

עוד פעם ראש השנה?

השנה, כמו בכל שנה, אני חייבת לכתוב ולהוקיע עוד פעם על  איחולי "שנה טובה" שזאת הטעיה חצופה של רבנים, והמצאות של תושב"ע וגמרא שאלוהים בטח ובטח לא נתן ולא ביקש, כי הרי בתנ"ך, לפי אלוהים, תחילת השנה חלה בפסח ועכשיו אנחנו ב"יום התרועה".

לצערי אני רואה שעם ישראל לא באמת מעוניין לשמוע את דבר אלוהים, בואו נהיה כנים עכשיו, אף אחד לא מוכן לוותר על הזהות הקלוקלת שלו מהגלות וגם לא על המסורת הגלותית של כל עדה עם עצמות דג וגפילטע, ובטח לא מוותרים על המצאת התפוח בדבש וחגיגה במשפחה. זאת לא מטרת יום תרועה כפי שאלוהים מבקש בתנ"ך.

אבל לאלוהים יש סבלנות לילדים שלו והוא מודיע:

"קרוב יום אלוהים, קרוב ומהר מאד

אלוהים משמיע את קולו

הגיבור  צועק במרירות

כי היום ההוא יום כעס אלוהים

יום צרה ומצוקה

יום הרס וחושך

יום שופר ותרועה

על הערים הבצורות ועל החומות הגבוהות" [צפניה א': יד'-טז']

ביום התרועה המגיע, אלוהים מודיע שהוא מתכוון לשחרר את עם ישראל מחבלי הגלות האפלה שעדיין משפיעה עלינו  ולהציל אותנו מידי מנהיגים רוחניקים, דתיים, קבליים, שמונעים מאיתנו להכירו  בצורה אישית. הם, נביאי השקר, מונעים מאיתנו להיות כוהנים לאלוהים ואור לגויים כי זה התפקיד שקיבלנו מאלוהים. הם, שגנבו את המונח "חרדים" מהתנ"ך [כן, כן, לכו לקרוא בישעיהו סו' זה כתוב] לא חרדים לאלוהים כפי שאלוהים מבקש אלא חרדים לשלטונם ולשקריהם.

הקורונה פה כבר שנה ותוקעת בשופר כדי שנתעורר ונבוא לאלוהים האבא שכואב עלינו ילדיו, כי הוא רוצה לדאוג לנו ולאהוב אותנו ולקדש אותנו ולהכניס אותנו לגאולה, כי זה הזמן.

היו עוד סימני אזהרה מאלוהים כגון האסון במירון [כי אלוהים לא ביקש לסגוד למתים, אתם רואים את התועבה?] וקריסת הבמה בירושלים, אבל עם ישראל מאחל לעצמו רק לחזור לשגרה ולמוכר גם אם זה אומר להמשיך לחיות בבוץ [זוכרים את כלא מצריים?]

אלוהים, אני היום, בפתח יום תרועה, לוקחת אזהרה זאת ברצינות ומתפללת עם אחי ואחיותי: פתח לנו את האוזניים לשמוע את קריאתך לגאולה שאתה מציע בחינם ולאהבתך השופעת. הוצא אותנו מכלא הדת והרבנות, גם אם זה אומר לחטוף עוד מכה כי אין ברירה….

אלוהים קורא לנו לבוא אליו, שוב ושוב!

אלוהים כואב כשלילדים שלו לא איכפת ממנו מכל מיני תירוצים:

יש את אלה שאומרים בפרוש שאלוהים זאת המצאת פלסבו לאנשים חלשים, אופיום להמונים פרימיטיבים ושצריך לאכול ולשתות כי מחר נמות ולא יודעים מה הלאה וגם למי איכפת….

יש גם את אלה שמאמינים  באיזה שהוא אלוהים, אך מעדיפים להישאר בהגדרה  דתית מסורתית  מאשר לרצות בקשר אישי עימו:

אלוהים מתורגם לצווים רבניים שקריים שהוא  לא נתן כי הוא לא צריך שיתרגמו אותו למנהגים זרים שנאספו מהגולה, או מסורות שהמציאו "חכמים" כי יותר קל להידבק לזהות שנתנו לנו מאשר לחפש את הזהות האמיתית: זוכרים שנבחרנו להיות כוהנים לאלוהים ואור לגויים?

או יש את אלה שטובעים ברוחניקיות כדי להרגיש נאורים ולברוח מהריקנות הקיומית, או שמתפלספים ממנטרות כדי לתת משמעות ליום יום.

ויש כמובן את אלה שטעמו פעם בחיים, בצורה זאת או אחרת, את עזרתו של אלוהים ואת אהבתו, כי אלוהים מוכיח לנו שוב ושוב שהוא אבא דואג, אך בגלל פיתויי היום יום, העבודה, הילדים, הבריאות, הנהנתנות, שמים אותו בצד ליותר מאוחר, כי בינתיים הם עסוקים בכאילו….

לא סתם מסופר בתנ"ך איך אלוהים הוציא את עם ישראל  ממצריים לחופש, איך העם חווה וראה התערבות אלוהית מסיבית במדבר פעם אחר פעם, אך כבר בקושי הראשון  זנח את אלוהים ורצה לחזור לכלא הנוח: זה לא שהעם לא האמין באלוהים, אלא שההתמדה בקשר האישי עימו לא הספיקה, כי העם רצה שאלוהים יכנס לחיי הכלא שלו, ולא שהוא יצא לחיי החופש של אלוהים.

כן, חברים, למלך העולם איכפת מאיתנו! הוא רוצה לתת לנו לב חדש ורוח חדשה וסליחה וכפרה וחיי עולם!

אלוהים הוא אבא אוהב, הוא קורא לנו היום לשמוע את קולו ולהסכים לבוא אליו בפשטות ובתמימות. אבל גם אם לא נסכים, לאלוהים יש סבלנות, והוא ידע איך לפתוח את דלת ליבנו החורקת והתקועה. זה יהיה פחות נעים וקצת כואב אך הוא הבטיח לעשות זאת כי זה  הזמן לגאולת כל עם ישראל.

השלב השני של הציונות :ביאת הרוח!

החלק הראשון של נבואת  יחזקאל על "חזון העצמות היבשות" [פרק לז'] כבר התממש.

הגוף הפיזי נבנה: יש לנו מדינה אליה חזרנו אחרי אלפיים שנות גלות, הצלחנו להשתקם ולהתפתח תוך שבעים שנה בכל התחומים ואנחנו מצליחים אפילו לעזור לשאר המדינות.

אנחנו מוכרים נשק מתקדם ומפתחים פטנטים רפואיים וטכנולוגיים שגם שאר העמים משתמשים בהם, אנחנו מקבלים פרסי נובל במדע, אנחנו מטיילים בכל העולם ונהנים מכל השפע הקיים.

עכשיו הגיע הזמן לשלב השני של חזון העצמות היבשות: שהרוח של אלוהים תבוא ותפיח חיים בגוף!

אנחנו בעידן החלוציות הרוחנית, שבה אלוהים קורא לכל אחד מאיתנו, בתור עם, לחזור לתפקידנו בתור כהן לאלוהים ואור לגויים. כפי שהחלוציים הציונים הסכימו לעזוב הכל כדי לבנות מדינה, כך החלוצים הרוחניים נקראים להסכים להיות סוללי דרך לאלוהים ולא משנה המחיר הנדרש מהם, כי ליבם מלא אש לתכניותיו של אלוהים.

להיות סולל רוחני לא אומר להיות דתי, קבליסט, ברסלב או יוגיסט, להפך, הלב של הסולל סולד מכל העירבובים הדתיים רוחניים ומכל נביאי השקר למינהם. הלב של הסולל כמה לקשר האישי ישירות עם אבינו שבשמיים, בלי מתווכים ובלי תיאוריות רוחניות.  הלב של הסולל מוכן ללכת צעד אחד קדימה ולאחר שמיצה את כל החיים הפיזיים, הוא רוצה להיות פרי ביכורים בסלסלת הפירות של אלוהים.

המטרה של הבלגן הקיים היום היא לתת מענה לרעב הבלתי מסופק של הלבבות הבוערים למען האמת, לאלה שלא יודעים לאן לפנות או שלא מעיזים לעזוב מסגרות חונקות ולעשות צעד משנה חיים לכיוון אלוהים!

מי ששומע קריאה זו בליבו אל יחשוב שהוא הוזה או תלוש מהמציאות, להפך אלוהים קורא לנו לחוויה עימו, למשמעות אמיתית לחיים. היום הוא היום, אל לנו להתעצל!

וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד

מי רוצה להצטרף?

פייסבוק

מי שרוצה מוזמן לפייסבוק….

You are also invited to my Facebook

Vous etes invites sur mon Facebook

Sei invitato a Facebook

Sunteti ivitati pe Facebook

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006379778441

ואהבת את רעך כמוך זה לא דתי זה אלוהי!

החדשות הרעות הן שאנחנו לא מסוגלים לאהוב באמת את השני בכוחות עצמנו. בואו נהיה כנים עכשיו.

החדשות הטובות הן שרק אלוהים מסוגל לתת לנו אהבה נכונה כלפי אחרים, אם נסכים.

רוב הזמן אנחנו אוהדים את אלה שמסכימים עם צורת החשיבה שלנו, בשאר הזמן אנחנו מנסים לשכנע את השני להשתנות ולהתאים לסגנון שלנו. כשהתייאשנו כבר מהעולם אנחנו נהיים אדישים במסווה של חיה ותן לחיות, ומצטמצמים למעגל המשפחה והחברים וגם כאן האהבה משרתת את הנוחיות שלי.

אם נסכים לפקוח עפעף נראה שרוב הזמן אנחנו חיים בפחדים ובמגננות כלפי שיפוט האחר ופלישתו למרחב הנשימה הפרטי. ואם כבר אנחנו גיבורים ונפתחים כלפיו, נבוא אנחנו בשיפוט ובהתקפה וכך מתקדם מעגל הקסמים: אני אסכים להוקיע את הגלות של השני אך ארחם על שלי.

גם אהבת הורה מפנקת ומרחמת יכולה להסתבר כטעות כשצריך לחנך ולכעוס, וכך גם ההורה הנוקשה שמכין את ילדיו לחיים הקשים מפספס את המתנה. כמה פעמים אנחנו נכשלים  בזיהוי הנכון וחיים באשמה.

ושלא נדבר על אהבת הזולת הדתית שהפכה למצווה חדשה של ואהבת את הדומה לך מאשר את השונה כדי שלא תראה כמה הלב מלא שנאה. ואגב גם החילוני יכול לאהוב אויב פלשתיני דורס ולשנוא את עצמו.

כשאנחנו מסכימים לפתוח את הלב לאהבת אלוהים אנחנו מקבלים גם אהבה כלפי האחר. לאהוב את אלוהים ולאהוב את החבר זה בא ביחד בנס!

הנה המתנה של אלוהים להיום, לא נקבל?

מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד [ירמיהו לא':ב']

 

ארוחת בוקר מיוחדת בקורונה

אני לא מהאוכלים ארוחת בוקר, ועוד בשש בבוקר,  איום ונורא!

אך, הקפה הראשון, זה חובה בשבילי. אני כל כך אוהבת קפה, שאני מאמינה שבגן עדן יש עץ פרי מיוחד לקפה, בכל הטעמים, ואפשר יהיה לשתות עד בלי די, בלי לחשוש מהרעלת קפאין.

אז הבוקר אני שולחת לכולם הזמנה לקפה ועוגה. למה? כי טעמתי אחת כל כך אוריגינלית, שבא לי לשתף!

נא להגיע לבית הקפה של אלוהים, ה"תנ"ך",  ושם להתחיל לחפש: מה כדאי לנו לטעום הפעם? משהו מהתהילים? או אולי ממשלי? או אולי מהנביאים?
אני אוהבת למשל את העוגות שבפרק לה' בישעיהו הנביא:

זוכרים איך שרים את השיר: "ישושום מדבר וציה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת"?, זה פסוק א'. כשאבותינו החלוצים דיברו בהתלהבות על הפרחת השממה, בארץ ישראל, אף אחד לא האמין להם. וראו לאן הגענו. אנחנו משתווים  לכל מדינה בת  עבר היסטורי עשיר, והתקדמנו תוך זמן קצר מאד, יחסית.

אלוהים הבטיח  להחזירנו לארצנו, אחרי אלפי שנות גלות: זה נעשה! החלוצים האמינו, אנחנו – רואים  זאת במו עינינו.

והנה עוד עוגייה מעניינת, בפסוק ה': "אז תיפקחנה עיני עיוורים, ואוזני חירשים תיפתחנה, אז ידלג כאייל – פיסח, ותרונן לשון אילם".

אלוהים מבטיח לנו שכולנו נכיר אותו, נראה אותו, נשמע אותו, נדלג ונרנן לכבודו. אני מאמינה בזה, שאלוהים ישקם אותנו גם בלבנו: עכשיו זה נראה בגדר חלום, אבל אנחנו עוד נראה זאת, וזאת תהיה מציאות יומיומית.

יש גם את העוגה הבאה:  [לא לפחד, אפשר להתפטם בכיף, ולא יקרה לנו כלום], פסוק ח': "והיה שם מסלול, ודרך: דרך הקודש יקרא לה: לא יעבור בה טמא, והוא למו [ זאת אומרת שהדרך תהיה בשביל כולנו]. הולך דרך ואוילים לא יטעו."

איזה טעם גן עדן זה: כולנו נלך בדרך הנכונה, כולנו נדע איפה האמת, כולנו נהנה מחכמת  אלוהים. לא נצטרך לחפש ולתהות, כמו שאנחנו עושים היום, האם אלוהים נמצא אצל הדתיים, או אצל החילונים,  האם האמת נמצאת  במפלגת השמאל, או בימין. כבר לא תהינה לנו שאלות, מה נכון ומה לא. זאת תהיה מציאות, שנחיה בה בכל רגע.

אני ממליצה לא להיתקע על טעם אחד רק, אפשר להיפתח להתנסויות חדשות, ואני מבטיחה חוויה – פיצוץ: אפשר לאכול, בלי סוף [ולא להשמין], ובכל רגע  [אין חשש למנת יתר], ולהזמין חברים [יש מספיק לכווווולם],  ולעשות מסיבה [וזה לא ימאס לנו].

אם בא לכם להזמין אותי, אני באה, בשמחה. ותביאו גם חברים.

בקיצור, בואו נלך לאכול.

ניפגש!

פסח אחרי מכת הקורונה

בכל פעם מחדש אני תוהה איך אנחנו עם ישראל מסכימים להתחבר לשקר הדת ולגלות המסורת כשאלוהים עצמו מציע לנו להוציא אותנו מבית הכלא במצרים ולחגוג את הפסח עימו.

הצו לא לאכול חמץ בפסח מתייחס בפשטות לשאור הלחם שצריך להוציא מהקמח ולאכול לחם לא תפוח, כסימבול להוצאת החטא מהלב ומהחיים ולחיות כמצה נקייה עם אלוהים. אז התחכם עם ישראל והמציא קמח כשר לפסח ושמרים כשרים ואבקת אפיה ולחמניות של פסח כדי שלא נרגיש את החוסר, בדיוק כמו צביעות מעלית השבת והדלקת האור בטיימר חשמלי: ממשיכים להשתמש בחשמל אסור אך בקומבינה. זאת לא צביעות? או כמו צביעות הצום ביום כיפור שבו אמורים לענות את נפשותינו ואנחנו ישנים כל היום כדי לא להרגיש את האי נוחות….

למה אנחנו, עם ישראל, לא מקשיבים  לאלוהים הקדוש המדבר אלינו ישירות ובפשטות וכן בוחרים להקשיב להמצאות רבניות? אל לנו להשלות את עצמנו שאנחנו כשרים כי ניקינו את החלונות מאבק והלב נשאר מלא רשעות ושנאה. למה אנחנו מסתבכים בהתחכמויות של כשרות בד"צית כשאלוהים מרשה לקחת קמח פשוט ולהכין ממנו לחם בלי שמרים בחמש דקות עבודה, ולעומת זאת נשאיר את הלב מלוכלך ממרירות וכעס?

למה הגענו למצב שלא איכפת לנו מאלוהים האבא האוהב ולעומת זאת אנחנו מתעסקים באיך לברוח ממנו בכל מיני אינטרפרטציות מסורתיות? אנחנו אמורים להיות הילדים האהובים שלו ונעשינו תלמידים של נביאי שקר מסורתיים וגלותיים?

אולי הפסח הזה אחרי מכת הקורונה נסכים לצאת מארבע קירות בית הכלא המשופץ והכשר שבו אנחנו חיים לחופש עם אלוהים? אולי זה יהיה הפסח המשמעותי בחיינו שבו נכיר את אלוהים מחדש? חרב הקורונה לא הספיקה לעורר אותנו אז נחכה לעוד חרב? לא חבל?

הקורונה חושפת שקרים

הקורונה חושפת את השקרים שבהם חיינו כדי לצאת מהם ולפנות לאמת.

אחד השקרים הערמומיים הוא הדת, התושב"ע, המסורת, הרבנים, חז"ל,כי הם מתיימרים לבא בשם אלוהים.

אלוהים לא נתן דת כי הוא בעצמו הירשה שבית המקדש השני ייהרס ויתבטלו הקורבנות. אלוהים מספיק גדול וחזק כדי שלא יתרגמו אותו לתושב"ע ושימציאו מסורת בגלות כדי לשמר את חוקי התורה. אלוהים גם לא נתן סמכות לרבנים לבא עם אינטרפרטציות  בשמו ומכאן נובע שהם נביאי שקר שגררו את עם ישראל לעבודת אלילים ועל זה הם אמורים לתת דין וחשבון לאלוהים.

שמתם לב שאפילו בן אדם שמחשיב את עצמו לחילוני חוזר למנטרות דתיות בשעת צרה?

אלוהים, האבא האוהב, לא צריך מתווכים כדי להיות בקשר עם ילדיו, כשם שכל אחד מכם בתור הורה רוצה לגדל את ילדיו בעצמו עם ערכים אישיים ולא לתת לשכן להתערב ולייעץ.

הדתיים והחרדים בגאוותם הרבה קוראים לעצמם צדיקים וטהורים, ושכחו שגם הם יצאו מאדם וחווה שנפלו, הם נושקים לרגלי רב שהוא בשר ודם חוטא כמו כל אחד מאיתנו ועוד משלמים לו כסף כדי להיוושע. רק אלוהים יכול לכפר על החטאים שלנו ורק הוא יושיע אותנו, ישירות, ויכניס אותנו לגאולה ועוד בחינם, בחסד במתנה!

הבוקר, כמו בכל בוקר שאלתי את אלוהים מה חשוב לו לומר [כן, כן, אלוהים מדבר ומשתף]

וקראתי את הפסוק הבא במשלי כח:

בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים, רַבָּה תִפְאָרֶת;    וּבְקוּם רְשָׁעִים, יְחֻפַּשׂ אָדָם

הצדיק הוא זה שקיבל הצדקה מאלוהים בחינם!! הוא לא צדיק כי עטה תחפושת של שטריימל ופאות מפולין של המאה ה16. כשבן אדם מקבל הצדקה מאלוהים יש שמחה ותפארת בשמיים על שנולד ילד לאלוהים. זאת השמחה האמיתית של הצדיקים. לעומת זאת כשהרשע שלא הוצדק עדיין, בא בשם אלוהים לבוש בגדי חטא ומביא תורה זרה אז צריך לברוח ולהסתתר מפניו.

היום צריך להעז ולהוקיע את הדת והרבנות, לצאת מהשקר של בני אדם לחופש של אלוהים עצמו ולהיוולד עימו ואצלו.

 

 

 

 

מה חושפת הקורונה בנפש האדם?

מגפת הקורונה חושפת את הכלא בו אנחנו תקועים. העצירה של השגרה מעלה את מה שאנו מנסים למסך ולהעלים. נכון שאפשר להיכנס לזום ולשכוח קצת מהריקנות, או להמשיך להסתובב ברחובות החרדים כאילו לנו לא יקרה כלום, אך זאת הזדמנות פז לבדוק מה הסטטוס בחיינו.

כולנו נאחזים בערכים או  במנטרות שסיגלנו לעצמינו או שדחפו לנו, ובנינו זהות עקלקלה כדי ליפות ולשפץ את קירות הכלא, [זוכרים שדיברנו על הדת והמסורת והחשיבה החיובית ולהיות בן אדם יותר טוב והמשפחה והקריירה והטיולים…..] אך זה עדיין כלא!

הדלת היחידה דרכה אפשר לצאת היא אלוהים. ואלוהים מלך העולם, האבא האוהב מתדפק על דלת ליבנו ומבקש שניתן לו לאהוב אותנו, ילדיו היקרים, שנסכים לקבל ממנו את הזהות האמיתית, שהוא ברא לנו.

ביבי אמר שהשנה אנחנו חוגגים סדר בסגר, אלוהים אומר לנו שהוא רוצה לחגוג עימנו את יציאת מצרים מהעבדות הקשה לחופש ולהוציא מהסגר את הנשמה.

מי שמרגיש רעב לדעת מהן האמת והמשמעות לחיים, מי שמעוניין להשתתף בגאולה של אלוהים ובחלוציות הרוח מוזמן לפנות לאלוהים ישירות ולהכיר אותו. מי שחושש עדיין יכול לבקש עזרה ממלך העולם. מי שלא מעוניין חבל כי הוא מפסיד את האוצר של החיים.

הרשו לי לחדד שוב: הגאולה לא נמצאת בדת [שאלוהים לא נתן, זאת המצאה של רבנים], לא במסורת ולא בתושב"ע [אלה שאריות של גלות], המסגרת הלא נכונה הזאת היא העיקרית שתיפגע כשאלוהים יוציא משם את ילדיו האבודים: עדיף לצאת משם כמה שיותר מוקדם עם כמה שפחות נזק.

הנה מה אלוהים מבקש מאיתנו היום:

וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ

האם אנחנו מעוניינים לאהוב את אלוהים?

מהו העיסוק האולטימטיבי בימי הקורונה

מצאנו עצמינו באלתור יצירתי כדי להעביר כמה שיותר מהר את החופשה הכפויה: אז נכון שזה נחמד לאפות עוגות שבחיים לא טעמנו, וזה הזמן להיכנס לכושר ולהתאמן בסלון, אך גם אלוהים נותן לנו רעיון : זה הזמן לתקשר עימו ולהכיר אותו.

בגלל הדת והמסורת אלוהים נתפס כעולם של עשה-אל תעשה ותקנות שהמציאו רבנים על דעת עצמם, הכולאים את הנפש וחונקים אותה: בואו נצא מזה ונלך לאלוהים ישירות ונדבר אליו ונקשיב לו בפשטות של ילד קטן אבוד הפונה לאבא.

אלוהים לא צריך שנדקלם מנטרות חיוביות וניכנס לתורות רוחניקיות כדי להירגע: נראה לכם שיוגה תשתיק את האשמה הבסיסית שאנחנו מרגישים? או שהמדיטציה תבטל את הריקנות הקיומית? למה לא לחוות עד כמה אהבת אלוהים וחסדו ממלאים את הלב באהבה ובשמחה.

זה גם הזמן להוציא את התנ"ך מהבוידם ולבקש מאלוהים לגלות לנו את עולמו המופלא ואת תכניותיו. זה לא הזוי לדבר עם אלוהים, להיפך, זאת הפעולה הכי טבעית שאמורה להיות, כדי להיות באמת ובדרך הנכונה, הרי לא סתם נולדנו ובאנו לעולם הזה.

אז בנימה זאת, תראו מה אלוהים מציע לנו הבוקר:

הַדֶּלֶת, תִּסּוֹב עַל-צִירָהּ;    וְעָצֵל, עַל-מִטָּתוֹ.[משלי כו]

אל לנו להתעצל ולברוח מהציפייה של אבינו שבשמיים המחכה לנו. האם נעז להיות אמיתיים ונסתכל פנימה, בלב, במה שמפריע לנו לרצות לפגוש את אלוהים. בואו נזרוק היום את כל התירוצים ונחליט שנותנים צ'אנס לאלוהים להישמע, לאהוב, לעטוף.

 

משמעות הקורונה על פי אלוהים

בימים אלה כל אחד מאיתנו מאחל לעצמו שהעוצר יעבור מהר ונחזור לשגרה והעיקר הבריאות ולהיות חיובי. החרדים כמובן ישבעו בשם אלוהים שהם צדיקים ולא ידבקו בוירוס ולכן חוקי המדינה למנוע הדבקה לא חלים עליהם. אך לא סתם אלוהים האבא האוהב עושה לנו נו נו נו.

המשמעות של הוירוס מאחר והוא בא מהעמים היא דין עליהם. הדין על העמים האלה, או כמו שכתוב בתנ"ך על הגויים, בא כדי לדחוק בהם לחזור בתשובה לאלוהי ישראל ולהכיר בתפקידנו, עם ישראל, כבן הבכור הנבחר לתפקיד כוהנים לאלוהים ואור לגויים.

מאחר וזאת תקופת הגאולה לעם ישראל, הדין הזה שהתחיל בגויים חמק גם אלינו אך לא בתור דין ועונש [כי את זה כבר עברנו 2500 שנה בגלות] אלא בתור תוכחה של אלוהים כאבא אוהב לנו ילדיו. אלוהים רוצה לשקם אותנו מהגלות הארוכה, הוא רוצה לאהוב אותנו ולתת את חסדו וגאולתו בחינם, בלי תנאי בלי מאמץ רק במתנה.

הוא רוצה שנסכים להיות חלק מתכניותיו ואפילו לאלה מאיתנו שמעוניינים שנהיה חלוצים רוחניים: החלוציות הפיזית הסתיימה כבר ואנחנו גוף חזק ואיתן כמו שניבא יחזקאל בחזון העצמות היבשות, אך החלק השני של הנבואה בפתח: ביאת הרוח שתפיח בנו חיים. ולא, זה לא קשור לדת ולמסורת ולרבנים אלא לקשר אישי אינטימי עם מלך העולם בעצמו.

במשך השנים אלוהים הציע שלוש דרכים לבוא אליו: ברעב [הנפש שצמאה לאלוהים וחיפשה אותו בכל צורה] בדבר [מחלת הדבר המודרני היא כל התיאוריות הרוחניקיות שלא מקרבות לאלוהים אלא מבלבלות את הנשמה עוד יותר ולא שם נמצא מזור לנפשותינו הרעבות] ובחרב, שזה הסקלפל המפריד את המחלה מהלב כדי שיהיה מסוגל להיפתח לאלוהים. החרב הזאת התחילה בקטנה, וזה הזמן לקום ולהתחייב לאלוהים, כדי שלא נצטרך לעבור ניתוח מסובך וכואב.

היום אני מפנה אליכם, אחיי ואחיותיי, את השאלה:

האם הספיקה לנו החרב הקטנטנה בצורת קורונה, שהשביתה את חיינו לזמן מועט כדי שנפנה מבט לאלוהים? האם אנו מעוניינים להכיר את אלוהים ולהיכנס לגאולה? האם נסכים להיות חלוצים לפני כולם?

תראו כמה אהבה ונחמה אלוהים מבטיח לנו:

ו  יג כְּאִישׁ, אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ–כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ.  יד וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה; [ [ישעיהו סו']  

 

אפשר לבקר בפייסבוק

למי שיש שאלות או מי שרוצה לשתף ולהגיב או להיות חלק מתחיית עם ישראל אפשר להיכנס לפייסבוק:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006379778441

מכתב פתוח לביבי

לביבי שלום רב,

אני בן אדם פשוט מהעם ואני כותבת לך מכל הלב:

בבחירות הקודמות נבחרת  למרות כל התחזיות, כדי שתנהל את חזון אלוהים: לא היית אמור להתחבר לחרדים כדי לקבל רוב, אלא לנשל אותם מהסמכות הרוחנית שלקחו לעצמם בכוח בשם אלוהים בגלות הארוכה. בגלל שלא צייתת לרצון אלוהים הוא הרשה שיתקפו אותך ויעשו לך בלגן בחיים כסימבוליקה לבלגן שנוצר בתכניות של אלוהים לשיקום ישראל ברוח: שנחזור להיות לו לכוהנים ואור לגויים. בחסד אלוהים ובאהבתו הרבה הצלחת להביא גויים [עמים] להכיר בירושלים כבירתנו, ולהכיר בגולן כחלק מירושת אלוהים לעם ישראל ואתה עומד בנחישות מול הישות הפלשתינאית שרוצה לגנוב את מקומנו.

והנה היום, אלוהים נותן לך שוב הזדמנות להשתתף בתכניותיו, לפי נבואת חזון העצמות היבשות של יחזקאל, והפעם שיהיה לך האומץ לא להכליל את  החרדים כדי לקבל רוב בכנסת אלא לסמוך על אלוהים שיאחד את כל העם ברוחו:   

וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ.  

אלוהים יתן לך כוח וחכמה לשרת אותו באמת: האמת היא שהדת לא ניתנה על ידי אלוהים וגם לא תורה שבעל פה והלכה וגמרא וגם לא רבנים: כל אלה הן המצאות גלותיות מאז שרוח אלוהים עזבה את בית המקדש. אלוהים צריך שיתרגמו אותו בגמרא או בקבלה? הוא לא מספיק חזק ואוהב כדי לשמור על ילדיו בעצמו ולהנחות אותם? האמת נמצאת בתנ"ך שנגיש לכל אחד.

והנה עוד הוכחה שאלוהים יעשה עימנו נס בימים אלה:

נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם

בהצלחה אדוני ראש הממשלה.

 

איך אלוהים מרגיש היום?

אנחנו כל כך עסוקים בלסדר לעצמינו את החיים, שבכלל לא איכפת לנו איך אלוהים מרגיש במציאות הזאת. אז הנה שגם לאלוהים כואב שאנחנו ילדים אדישים כלפיו וכלפי אחיינו, הוא משתומם שעולמנו צר ומצומצם, ואנחנו מתעניינים באגואיסטיות משוועת רק בלהרוויח כסף או להתקדם בחיים, או בלמצוא זוגיות ולטייל בחו"ל, או מקסימום בלהשקיט את מצפונינו המציק, בעזרת כל מיני גימיקים מודרניים [טיפול פסיכולוגי, הדרכת קאוצ'ר, שיעורי קבלה, צום מטהר, מדיטציה וכו']. אבל עמוק בנשמה אנחנו יודעים שמישהו נעדר מחיינו: אלוהים!.

בישעיהו נט': טו'-טז' כתוב:

"ותהי האמת – נעדרת, וסר מרע – משתולל,

וירא ה', וירע בעיניו כי אין משפט.

וירא כי אין איש, ו י ש ת ו מ ם כי אין מפגיע,

ותושע לו זרועו, וצידקתו – היא סמכתהו".

בתור הורה, אני מזדהה עם תחושה זאת: כמה פעמים אנחנו מבקשים מילדינו לפעול נכון, אפילו לא למענינו, אלא למען רווחתם, כדי שיהיה להם הכי טוב בעולם, אבל הם יבחרו בסיבובים לא נחוצים, ובנתיים אנחנו כואבים את כאבם, וסובלים עימם. כך גם אלוהים כלפינו – ילדיו: הוא רוצה שנלך בדרך האמת, עימו, הוא רוצה להנחות אותנו באהבתו, הוא רוצה להשתתף בחיינו ולנחמנו מכאב וסבל, הוא רוצה שנשתף אותו ונאהב אותו, כי הוא אבא!  אך גם אנחנו בוחרים לעשות סיבובים מיותרים ברחבי החיים, במאמצים בלתי נלאים לנווט בבוץ של עצמינו, והוא רק מושיט את ידו ומחכה שנאחז בה, וניתן לו למשוך אותנו החוצה!

בסוף הוא רואה את האדישות, ובכאב, מחליט לעשות את הדברים לבד, כאילו אין לו ילדים!

האם יש לנו היום את האומץ להפנות מבט לאלוהים, לפתוח את ליבנו לאהבתו, לשתף אותו ולהשתתף עימו?

האם יש לנו האומץ להפסיק להכאיב לאלוהים? האם נבוא אליו בדמעות חרטה ונבקש ממנו להיות לנו לאבא?

אלוהים, אל תיתן לנו לתעות רחוק ממך עוד יום נוסף, רחם עלינו וסלח לאדישותנו, אסוף אותנו בחיקך, כי חולים ומרודים אנחנו, אבודים ועניים בלעדיך. אבינו שבשמיים עשה זאת למענינו היום – ולא מחר!

עד כמה יקר אלוהים בהשוואה לכל אוצרות העולם?

כמו כל בן אדם בעולם הזה, אני יכולה להנות מהרבה דברים, אפילו הטריוויאלים ביותר: לגימה מכוס קפה טוב, ליטוף החתולה הסיאמית שלי, הקסם שבדקות המעבר מחושך הלילה לאור היום, בבקר השכם, ועוד כל מיני. בכל פעם, ברפלקס כמעט בלתי רצוני, עולה לי מיד השוואה לעולמו של אלוהים: שם, אצלו, הכל יותר עגול, יותר בוהק, יותר אינטנסיבי. אני חיה בלב פנימה את אהבת אלוהים שרוצה להציף את העולם, ואז הדבר הכי נעים שבעולם הזה, מתגמד, כמו בלון נפוח שהתפוצץ, ונראה מצומק, מול עצמת אלוהים ונוכחותו.

אלוהים כל כך מעניין, מסקרן, מרתק, שהחוויות הכי עמוקות בעולם הזה נראות חיוורות בהשוואה אליו. הוא נמצא עימי בכל שניה, לא עוזב אותי לרגע: תדמיינו את מלך העולם, העסוק בתכניות אדירות לתיקון היקום, הוא שברא איים, הרים, ימים, מתעניין בנמלה כמוני, מטפל בי, ואוהב אותי בלי גבולות, בשלמות אלוהית!

לאורך השנים למדתי להכיר את אלוהים ואת עולמו, מהתנ"ך, מהתנסויות אישיות בחיים ובלב: ואחד מהדברים שנהיו לי ברורים מאד זה שאלוהים זמין לכולם: הוא  אבא שמחכה לנו, לילדיו, לבא אליו, בפשטות, כדי להרעיף עלינו אהבה, כי זאת המהות שלו – אהבה!

כדי להכיר את אלוהים אין צורך לעשות תואר בתנ"ך או בפילוסופיה, אין צורך לעשות מצוות על מצוות, בהנחיית בני אנוש, אין צורך להתאמץ ולהשתפץ כדי להיות נאותים, אין צורך לחפש מתווך, מורה , מנחה, קאוצ'ר, שיחבר אותנו לאלוהים: אנחנו יכולים ללכת אליו לבד, באופן אישי, בלי תנאים מוקדמים, עם כל האשמה שאנחנו טמאים, ולבקש ממנו להיכנס לליבנו המבולבל, ולעשות שם סדר. והוא עושה! זה מה שאני חווה כל יום. אם אני יכולה, כל אחד יכול.

גם אם היו לי כל האוצרות שבעולם: כסף, זהב, תכשיטים מפוארים בשפע, אם אני אשים אותם על המאזניים מול אלוהים, הכף של אלוהים תהיה יותר כבדה. אין אוצר בעולם שמשתווה אליו. אני מעמידה את עצמי, כל יום, בפני הבחירה הזאת מחדש: האם אני מעדיפה לחיות את חיי הרגע, בנעימות הכי גדולה, במאווים הכי מפוארים, ביכולת הבלתי מוגבלת לעשות כל דבר בעולם, או שאני מעדיפה את החיים עם אלוהים? אף פעם לא היה לי ועדיין אין לי שמץ של היסוס: אני בוחרת באלוהים ובאהבתו.

לכן הסיפור של אברהם ויצחק, כל כך אקטואלי בעיני: אלוהים הבטיח לאברהם בן הרבה שנים לפני שהוא קיבל אותו. אברהם הספיק להנות מבנו כמה שנים כשאלוהים ביקש ממנו להקריבו לו לעולה. עד כמה שזה היה קשה, אברהם הלך עם זה עד הסוף, מפני שחווה את אהבת אלוהים, וידע שאין דבר שמשתווה לו בעולם, אפילו לא אהבתו לבנו. זה לא סיפור אגדה אלא מחוות אהבה בין אלוהים לבן אנוש.

גם איוב, שהיו לו חיים מושלמים, איבד הכל ברגע אחד: ילדים, בריאות, רכוש, חברים, כבוד. ובכל זאת, באמצע הסבל הפיזי – נפשי שלו, הוא אמר שאם כל הזמן הוא ידע מי הוא אלוהים, הרי עכשיו, כשהוא איבד הכל, הוא רואה אותו. הוא הסכים לוותר על הכל כדי להגיע לתובנה זאת: שהוא מעדיף את אלוהים! ואלוהים כל כך נאמן, שהוא החזיר לו, אחר כך,  הכל, ועוד כפליים!

אני מתפללת לאלוהים שיפתח את ליבנו, כולנו, כדי להכיר את אהבתו, ולהיכנס לחיים האמתיים עימו.

אני מבקשת מאלוהים שייתן לנו חוויה זאת, היקרה מפז, כדי לחיות באמת.

אני מתפללת שנוכל לראות הכל כקליפת השום, מול האוצר שבאלוהים עצמו.

איך נדע שאנחנו במקום הנכון?

אנחנו אוהבים לחשוב שיש לנו שליטה על חיינו, על הבחירות החופשיות שלנו ועל מה שאנחנו יודעים, רואים ושומעים ושיש לנו מנגנון סינון עצמי שעוזר לנו להיות מי שאנחנו.

אלוהים אומר לנו בתנ"ך שאם הוא לא מתערב כדי לנקות את האוזן השומעת ואת העין הרואה המידע שאנחנו סופגים יכול להיות במקרה הטוב מעורבב ובמקרה הרע פסול לגמרי:

הניהיליסטים חושבים שצריך לאכול ולשתות כי מחר נמות ואין המשך, אז בשביל מה חיים?

הפרגמטים חושבים שצריך לפעול ולא לחשוב, האם אנחנו רק רובוט חיצוני?

הפילוסופים יתנו שהכל קיים בלי שיהיה קיים, אם כן מי אנחנו?

הפוזיטיביסטים יאמרו שאנחנו צריכים תמיד לשאוף להיות בן אדם יותר טוב, אם הכל תלוי בנו בשביל מה צריך אלוהים?

הרוחניקים יאמרו שאלוהים בכל ואין פסול, אז איך מסבירים את הרוע?

הקבליסטים יאמרו שצריך לעלות בדרגות כדי להתקרב לאלוהים, אם כן אלוהים לא נגיש למסכנים ולמרודים?

הדתיים יאמרו שצריך לעשות מצוות רבנים והלכה אחרת הולכים לגיהנום, אם כך אלוהים סומך על השטריימל כדי להצילנו?

בואו נהיה כנים עם עצמינו, אנחנו משתייכים או לפלג היודע הכל יותר מהאחר ורק אני צודק או לפלג המכיל והמקבל שיש אין סוף אמיתות. אלוהים מציע לנו פיתרון לאמת:

אֹזֶן שֹׁמַעַת, וְעַיִן רֹאָה -יְהוָה, עָשָׂה גַם-שְׁנֵיהֶם [משלי כ':יב']

האמת האולטימטיבית היא שאנחנו צריכים לבקש מאלוהים, בענווה, כמו ילד קטן שלא יודע דבר ושצריך את עזרת האבא האוהב, שהוא בעצמו ינקה את אזנינו ועינינו כדי לשמוע ולראות את האמת והשקר, וכך נוכל ללכת רק במה שנכון ולעשות רק מה שנכון.

האם נסכים לוותר על כל האוספים שאגרנו בחיינו ולהתרוקן כדי להתמלא מחדש רק מאלוהים? מה יש לנו להפסיד?

למה אין לנו סקרנות טבעית להכיר את אלוהים?

אם שמתם לב, אין לנו בתור בני אדם סקרנות טבעית להכיר את אלוהים ואת עולמו, וזאת מפני הטבע הבשרי שנוצר לנו על ידי החטא של אדם וחווה, ומאז איבדנו את הקשר  עם אלוהים, שאמור להיות טבעי כמו בן ילד לאבא, לזה מתכוון הפסוק בבראשית ח':כא':

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו;

אנחנו נולדים עם טבע בר מוות [עובדה שהגוף מת ונקבר] וכדי להיוושע ולברוח ממנו אנחנו צריכים גאולה אישית מאלוהים, במתנה. ואלוהים מחכה לנו בזרועות פתוחות……

במשך החיים, ניתנות לנו הזדמנויות כדי ליצור סקרנות מסוימת לגבי משמעות החיים והאמת ומי הוא אלוהים, וזאת כי אלוהים אוהב אותנו ורוצה למלא את ריקנות הלב.

לכן כשיש לנו קושי מסוים, קטן או גדול, אל לנו לברוח ממנו או לנסות למסך אותו או למלא אותו בפילוסופיה או רוחניקיות ובטח שלא – דת, אלא זה הסימן לקרוא לאלוהים לעזרה: פה נולדת  הסקרנות שמתבטאת בשאלות "למה זה קורה לי"? "למה אלוהים מביא לי את זה"? " מה אני אמור להבין"?

אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ
 אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם, כִּמְרִיבָה [תהילים צה':ז']

היום אם אנחנו שומעים את קולו של אלוהים, אל לנו להקשות את ליבנו כמו שעשינו במדבר, זאת הזדמנות לפתוח את דלת ליבנו כדי להזין את הסקרנות והצורך באמת. זאת הזדמנות פז למצוא אוצר!