נכון שאחד הדברים הנעימים בשבת זה השקט הזה ברחובות: בלי אוטובוסים, בלי צופרים, בלי השיפוצים של השכנים, אך בואו נהיה כנים ,שקט זה אפשר למצוא בכפר, באזורים נדחים, בחו"ל, זאת לא בדיוק הגדרה לשבת.
נכון גם שבשבת נעים לדעת שלא עובדים ולא מפעילים מכונה ויושבים עם כוס קפה ועיתון בנחת במרפסת. אבל כמה פעמים עשינו לעצמנו "יום חופש" באמצע השבוע וכמה כבר אפשר להפעיל מכונות כביסה. אז לגיחה קטנה לניתוק מהמציאות אני לא באמת קוראת שבת.
טוב, אני אנסה גישה שונה. ביום שבת אני לא אטריד את מוחי בכל הדאגות לפרנסה ואני לא אתן לחיכוכים עם הבוס בעבודה להעכיר לי את המצב רוח, את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלי אשאיר ליום ראשון, אבל כמה פעמים כבר "עבדתי "על עצמי כל שלישי וחמישי כדי לגרש מחשבות שחורות, אז מה – זה שבת באמצע השבוע ?
תיארתי לעצמי, כשאלוהים נתן את השבת, שהוא התכוון למשהו אחר [לא שמנוחה גופנית- פסיכולוגית לא נחוצה גם], וזה לשבת הנצחית שנחיה בגן עדן כשנחזור הביתה וניפטר ממסיכת הגוף הגשמי.
אבל בינתיים אלוהים נתן מנוחה פה, אז איך עושים זאת? לבד אני לא מצליחה. אני יכולה לנסות ולשלוט על הגוף שלי ולהכריח את עצמי לישון תשע שעות בלילה ולקום רעננה, אני יכולה לראות סרט כדי שהרעש במוחי ישקוט, אבל את המנוחה העמוקה הפנימית של אלוהים בנפש אני לא מצליחה להביא לעצמי!
האמת שאני רואה אותנו בני האדם בנויים בצורת ביצה : הקליפה זה הגוף, החלבון זה האני האנושי שלי[ הרגשות , המחשבות, הערכים] והחלמון שזה הנפש – הממלכה של אלוהים.
בנפש אני יכולה לראות, לשמוע, להרגיש, לחשוב עם חושים נקיים, אך כדי להגיע לשם היה לי ברור שזה צריך להינתן לי במתנה מאלוהים, שהמאמצים שלי לא יצלחו ואז בענווה גדולה, לאהבתו של אלוהים ולחסדו, ביקשתי ממנו שיכניס אותי לשבת וייתן לי את מנוחתו .
שם אלוהים פתח לי את השמים ונכנסתי לשבת: כל אחד יכול לבקש מאלוהים שיחיה את נפשו , כל אחד יכול להזמין את אלוהים לחייו, לליבו, ואלוהים נענה. אני יודעת זאת בביטחון רב, אלוהים רק מחכה שנקרא לו : אבא תעזור לי. ואז אפשר לומר "ש ב ת ש ל ו ם".
אלוהים ואני 