מעניין שבכל פעם שאני מזכירה את אלוהים, אנשים מסתכלים עלי ושואלים:" מה את דתיה"?
למה לדת [שאלוהים בכלל לא נתן] יש מונופול על אלוהים?
וכשאני עונה:" למה אני נראית לכם דתייה"? הם עונים לי:" אז מה למדת קבלה"?
למה הקבלה היא כרטיס כניסה לאלוהים?
ואז מתחיל דיאלוג מצחיק שבו האדם המסכן מנסה להבין מה לי – ה"לא דתייה", "לא קבליסטית", "לא אידאליסטית", "לא רוחניקית", "לא אינטלקטואלית – יוגיסטית – פילוסופית" וכו, – ולאלוהים.
המילה שהייתה אמורה להיות שגורה בפינו, מהרגע שיכולנו ללהג משהו [חוץ מכמובן, "אמא, במבה"], הייתה צריכה להיות: א ל ו ה י ם. אבל היא לא.
למה שלא נוכל ברפלקס, לשייך את עצמנו לאלוהים, בלי שתתעורר אסוציאציה לחוגים מסוימים?
למה שלא נוכל לקרוא בתנ"ך את דבר אלוהים, בלי פרשנויות קלוקלות?
אז היום, אני רוצה להפוך את הקערה על פיה ולשאול:
"מה, לא שמעת על אלוהים? איך זה יכול להיות? פספסת משהו!, כולם שמעו כבר".
"מה, לא קראת היום בתנ"ך, אפילו לא פסוק אחד? מה נהיה? קמת על צד שמאל?"
אני רוצה שכולנו נאזור קצת אומץ, נצא מהשבלונות ונתמודד עם האמת:
– אלוהים חי וקיים, הוא נגיש לכולם, הוא מדבר ועונה, בלי תנאים.
– התנ"ך הוא עדות חיה לאלוהים, לעולמו, לקשר שלו אלינו.
אתם זוכרים את משחק הכדורגל לפני כמה חודשים? שידרו אותו בטלוויזיה, וכתבו עליו בעיתונים,
ההתלהבות של המעריצים הזכירה לי את הגלדיאטורים ברומי העתיקה: אותה סגידה המונית לאלילים.
וכלפי אלוהים, לא רק שאין לנו ההתלהבות הקטנה ביותר, עוד אנחנו ממציאים תירוצים, שאלוהים זה אוטוסוגסטיה לחלשים.
אנחנו מפטמים את עצמינו בכל הידע שבעולם ומקבלים בקלות את הדעות של בני אדם נאורים, כאמת המוחלטת ובדבר אלוהים אנחנו מפקפקים, כאילו היה אגדה.
לא עוד!
היום אני רוצה להציע לכולנו להאמין באלוהים ובדברו על חשבון כל השאר!
ואני מרשה לעצמי לצטט את דוד המלך בתהילים כה' פסוקים ד'- ה':
" דרכיך ה' הודיעני, אורחותיך – למדני,
הדריכני באמיתך ולמדני,
כי אתה אלוהי ישעי.
אותך קיוויתי כל היום".
אלוהים ואני 