אנחנו בכלא: בדת ובחילוניות!

כבר הזכרתי בעבר, שיש לי במשפחתי פלג דתי חרדי, וגם חילוני אגנוסטי.

בעיני החרדים אני נחשבת שיקצה, ומסתכלים עלי מגבוה, כי אני לא מאמינה ברבנים שמחליטים על גורל האדם, ולא יכולה לקבל את התוספות ההלכתיות, שלא ניתנו על ידי אלוהים.

הם לא יכולים לסבול, שאני מרשה לעצמי לקרוא לאלוהים, האבא האוהב שבשמים, ושאני מכירה אותו באופן אישי.

בעיני החילונים אני נחשבת לפסיכיאטרית אנלפאבתית, וגם שם מסתכלים עלי בזלזול אינטלקטואלי, מפני שאני מדברת על אלוהים, וקוראת בתנ"ך העתיק יומין.

הם לא יכולים לסבול את הביטחון שלי, שאלוהים חי, היום, בעולם המודרני ושהוא מלווה אותי בחיים.

לא מצאתי אלוהים בדת כי זאת רק מסכת חוקים מסועפת, שהומצאה בידי אנשים, בשר ודם, שלא הבינו בכלל מי הוא אלוהים, ומה הוא רוצה.

לא מצאתי אלוהים בחילוניות כי זאת רק צורת בריחה מתחושת החטא, המאשים את הנפש, ואשליה של חופש.

אלוהים נמצא בליבי, בלי צורך בהגדרת מסגרת.

אלוהים נותן לי את האמת שלו בעצמו, בלי אינטרפרטציה אנושית.

אלוהים הוציאני מהמוות שבו אנחנו משתרכים, והחיה את נפשי, בלי תנאים, ובחינם.

אלוהים שמני בשבת, כל הימים.

גם הדת וגם החילוניות, מרחיקות את האדם מאלוהים, וחונקות את הרוח: הדת – בשם אלוהים, שזה יותר גרוע מהחילוניות, שעושה זאת בשם מדע או פילוסופיה.

אלוהים מציע לנו להתקרב אליו, בפשטות, ובלי תנאים:

"הוי, כל הצמא, לכו למים.

ואשר אין לו כסף, לכו שיברו, ואיכלו, בלוא כסף ובלוא מחיר: יין וחלב.

למה תישקלו כסף בלוא לחם?

ויגיעכם – בלוא שובעה?

שימעו שמוע אלי, ואיכלו טוב,

ותתענג בדשן נפשכם" [ישעיה נה':א'-ב']

אם שומעים אנו את קולו הקורא של אלוהים, היום, אל נא נסגור ליבנו אליו, בתואנות שווא, ובתירוצים:

– אני דתי, יש לי את המצוות, אני מסודר!

– אני חילוני, אני לא מאמין בישותו, אני לא מחפש!

אלא נפתח לו, לאבא האוהב, את הדלת, ונזמין אותו לחיינו, כדי שיתן לנו מנוחה ומרגוע לנפשינו.