אף אחד לא אוהב לסבול. הסבל, המחלות, המוות, הרוע נכנסו לעולם ברגע שהנחש פיתה את אדם וחוה.
אני זוכרת כשחיפשתי משמעות לחיי, הסיפור על איוב כל כך משך אותי, שקראתי אותו כמה פעמים.
בהתחלה הזדהתי עם הכאב התמידי שאין לו סוף, ושאין לאן לברוח ממנו [למה דווקא אני? מה פשעתי?].
אחר כך תהיתי יחד עימו [לא עשיתי רע לאף אחד, אז למה אני נענשת?].
התעצבנתי גם אני עם איוב, שאף אחד מחבריו לא הבין כלום, ורק נתן עצות שווא [תקחי את עצמך בידיים, תפסיקי לשאול שאלות, ותחיי].
בשלב מסוים ראיתי שאלוהים, בכבודו ובעצמו, עונה לאיוב, ובכלל לא כועס עליו, אלא מגלה לו את גדולתו ועוצמתו. זה מאד ניחם אותי שבורא העולם בכלל מתייחס לתלונות השחצניות שלנו.
לבסוף איוב מסכם את ההבנה העמוקה ביותר שיכולה להיות לבן אדם, בעולם הזה :
"לשמע אוזן – שמעתיך,
ועתה – עיני ראתך". [איוב מב':ה']
שמעתי על אלוהים כל מיני:
בדת תארו לי אותו כפקיד בית משפט קפדן שיושב לנו על הווריד ואוסף את כל עוונותינו לאמתחתו, ולמרות כל העשה-אל-תעשה שהמצאנו לעצמינו, זה אף פעם לא נגמר, כי אנחנו תמיד אשמים.
בפילוסופיות השונות תיארו לי אלוהים ברברן, שמדבר על כלום בהרחבה, וממציא תיאוריות ודתות כדי להסיח את דעתנו מהאמת הפשוטה.
בקבלה תיארו לי אלוהים עם פיצול אישיות מרב ה"אני" שיש שם. וכל "אני" עושה תחרות עם האחרים כדי לעלות במדרגות ל"אני" האולטימטיבי.
ביוגה תיארו לי אלוהים בשאנטי מסוטל, שלא החליט עדיין אם הוא במדיטציה בהודו או בטיבט.
ושלא אשכח את תיאורית "אני האלוהים של עצמי"….מזכיר לי סרט הוליוודי.
לא הסתפקתי בשמועות, וביקשתי מאלוהים שיתגלה גם לי בחוויה אישית בליבי, ובחיי. ואני יכולה להצהיר יחד עם איוב "עכשיו אני רואה שאתה חי".
כל אחד מוזמן עכשיו, היום, לפנות לאלוהים, ולבקש ממנו שיתגלה אליו באופן אישי, בליבו.
אלוהים ואני 