בתור בני אדם יש בנו שביב אש פנימי שמחפש את אלוהים כי נבראנו על ידו, אך כל אחד מאיתנו בוחר להתייחס לכמיהה זאת פחות או יותר או בכלל לא.
רוב הזמן אנחנו פונים לאלוהים ברפלקס כשיש קושי בחיים וזורקים לאוויר: אלוהים תעזור לי למצוא עבודה או למה זה מגיע לי לחטוף סרטן הרי לא עשיתי רע לאף אחד. אנחנו לא באמת מחפשים לדבר עם אלוהים אלא רק רוצים שהמציאות תשתנה מיד.
לפעמים אנחנו מבקשים מאלוהים במנטרה של הוקוס פוקוס להרוויח את המליון בטוטו ועוד בקשות כספומט בסגנון "אלוהים תן לי פרנסה" או "אלוהים תעשה שאמצא זוגיות" ….וגם אם נקבל את מה שאנחנו רוצים לא באמת נרצה לשמוע מה יש גם לאלוהים לומר לנו.
ביתר הזמן כשאין הצקה מידית אנחנו מסתדרים בכוחות עצמינו ומתעלמים מהגחלים הלוחשות בלב ומצהירים די בכללי שאנחנו מאמינים באלוהים או באיזה שהוא כוח שם למעלה שמנהל עניינים, אך לא מעוניינים להיכנס למהפכה מטפיזית.
ולפעמים כשנרגיש את האש הבוערת שמתחילה לשרוף את הנשמה נחזור בתשובה לכלא הלכתי כאילו שזה אלוהים אך אלוהים לא נמצא בדת… וכשקמות שאלות קיומיות על משמעות החיים נחפש תשובות פלסבו בקבלה או בכל תיאוריה רוחנית חיובית אך גם שם זה עדיין מוות ולא חיים.
אלוהים מציע לנו פיתרון פשוט וקל איך לחיות בשלום עם הנפש: לבא אליו ישירות כדי להכיר אותו. דוד המלך הבין זאת כבר לפני אלפי שנים וכתב בתהילים פרק צא'
כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי; עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ.
אנחנו יכולים בשנייה זאת, כבר עכשיו, לפנות לאלוהים ולקבל הגנה ומחסה תמיד תחת כנפיו, בביתו והאש שבתוכנו תהפוך לרוח חיים ואמת. השאלה היא אם באמת בא לנו עכשיו, היום?
אלוהים ואני 