כשאלוהים נכנס לחיינו הוא ממלא את החסרים לא בזה שהוא מספק רשימת מכולת אלא בעצם היותו הוא עצמו חי בלבנו.
אלוהים מרפא אותנו מהתסכולים, מהמחלות, מהצלקות שחווינו בזה שהוא מנתק את הזהות הלא נכונה שדבקה בנו ושגרמה לחיפוש האמת במקומות הלא נכונים ונותן לנו זהות חדשה וסליחה על האשמה הבסיסית שלנו כבני אנוש [כן, כן לכולנו יש אשמה בסיסית ממנה אנו בורחים…תבדקו שנייה את הלב].
אלוהים יודע לאהוב את ילדיו באהבת עולם היכן שכל האחרים כשלו:
כִּי-אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי; וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. [תהילים כז':י']
אלוהים מבטיח שגם אם נטשו אותנו או הכאיבו לנו ולא נתנו לנו מקום הוא יחבק ויאהב וינחם אותנו יותר מכול.
לא צריך משאבים מיוחדים כדי להכיר את אלוהים, לא צריך להיות דתי, קבליסט, חכם או משכיל וגם לא אמיץ וחזק: אלוהים מקבל אותנו חלשים ומרודים, אנחנו רק צריכים לרצות ואלוהים יעשה את השאר.
השאלה הדחופה הנשאלת היום היא מה מפריע לנו לרצות להכיר את אלוהים? למה כל שאר הרצונות והצרכים יותר חזקים וחשובים מאלוהים עצמו?
אלוהים ואני 