כל אחד מאיתנו מוצא לעצמו סיבה כדי לחיות: למען המשפחה והילדים, למען הקריירה והפרנסה, למען אידאל פוליטי, חברתי, פילוסופי, רוחניק, לראות עולם אך בתור העם היהודי יש לנו ביחוד תפקיד ממנו תמיד ברחנו להיות כוהנים לאלוהים ואור לגויים וזה עוד יותר רלוונטי בזמן הזה של גאולה ותחייה רוחנית של עם ישראל.
אני בהחלט לא מדברת על דת ורבנים ומצוות הלכה כי אלה המצאות אנושיות של נביאי שקר שלקחו לעצמם בכוח כותרות של כבוד.
כולנו יודעים שאלוהים בחר בנו כעם סגולה, ככוהנים לאלוהים וכאור לגויים, לא בגלל שאנחנו יותר טובים מכל העמים אלא זה תפקיד שניתן לנו וגם אם נברח ממנו בשלב מסוים נצטרך להתמודד עימו.
וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, [שמות יט':ו']
וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, [ישעיהו מט':ו']
במשך הגלות של אלפיים שנה איבדנו את הקשר עם אלוהים [ולא, הדת והמסורת לא שמרו עלינו בגלות אלא רק החסד של אלוהים ורצונו בלבד] וכך גם התפקיד התמוסס והיום אנחנו חיים בחזון מצומצם: אמנם אלוהים לא יאמר לנו להפוך לנזירים ולא לעבוד או לטייל ולהקים משפחה אך הוא כן מנסה לשכנע אותנו לתת לו לפתוח לנו ראיה רחבה של מהות החיים בעולם הזה בתור עם שנברא על ידו.
אחיי ואחיותיי, היום יש לנו את האחריות לפנות לאלוהים עצמו באופן אישי ולבקש ממנו שיבהיר לנו ויוכיח ויאיר לנו שהוא זה הקורא לנו בעידן המודרני לשמוע בקולו, חבל שנפספס את הדבר הכי חשוב בחיינו.
אבל גם אם נבטל זאת בבוז ובחוסר אמון כי אנחנו עסוקים בחיי היום יום, אלוהים סבלני ואוהב כדי לחכות לנו, למרות בזבוז הזמן, בסוף זה יכאב לפתוח דלת לב שלא רוצה להיפתח.
אלוהים ואני 