אנחנו כל כך עסוקים בלסדר לעצמינו את החיים, שבכלל לא איכפת לנו איך אלוהים מרגיש במציאות הזאת. אז הנה שגם לאלוהים כואב שאנחנו ילדים אדישים כלפיו וכלפי אחיינו, הוא משתומם שעולמנו צר ומצומצם, ואנחנו מתעניינים באגואיסטיות משוועת רק בלהרוויח כסף או להתקדם בחיים, או בלמצוא זוגיות ולטייל בחו"ל, או מקסימום בלהשקיט את מצפונינו המציק, בעזרת כל מיני גימיקים מודרניים [טיפול פסיכולוגי, הדרכת קאוצ'ר, שיעורי קבלה, צום מטהר, מדיטציה וכו']. אבל עמוק בנשמה אנחנו יודעים שמישהו נעדר מחיינו: אלוהים!.
בישעיהו נט': טו'-טז' כתוב:
"ותהי האמת – נעדרת, וסר מרע – משתולל,
וירא ה', וירע בעיניו כי אין משפט.
וירא כי אין איש, ו י ש ת ו מ ם כי אין מפגיע,
ותושע לו זרועו, וצידקתו – היא סמכתהו".
בתור הורה, אני מזדהה עם תחושה זאת: כמה פעמים אנחנו מבקשים מילדינו לפעול נכון, אפילו לא למענינו, אלא למען רווחתם, כדי שיהיה להם הכי טוב בעולם, אבל הם יבחרו בסיבובים לא נחוצים, ובנתיים אנחנו כואבים את כאבם, וסובלים עימם. כך גם אלוהים כלפינו – ילדיו: הוא רוצה שנלך בדרך האמת, עימו, הוא רוצה להנחות אותנו באהבתו, הוא רוצה להשתתף בחיינו ולנחמנו מכאב וסבל, הוא רוצה שנשתף אותו ונאהב אותו, כי הוא אבא! אך גם אנחנו בוחרים לעשות סיבובים מיותרים ברחבי החיים, במאמצים בלתי נלאים לנווט בבוץ של עצמינו, והוא רק מושיט את ידו ומחכה שנאחז בה, וניתן לו למשוך אותנו החוצה!
בסוף הוא רואה את האדישות, ובכאב, מחליט לעשות את הדברים לבד, כאילו אין לו ילדים!
האם יש לנו היום את האומץ להפנות מבט לאלוהים, לפתוח את ליבנו לאהבתו, לשתף אותו ולהשתתף עימו?
האם יש לנו האומץ להפסיק להכאיב לאלוהים? האם נבוא אליו בדמעות חרטה ונבקש ממנו להיות לנו לאבא?
אלוהים, אל תיתן לנו לתעות רחוק ממך עוד יום נוסף, רחם עלינו וסלח לאדישותנו, אסוף אותנו בחיקך, כי חולים ומרודים אנחנו, אבודים ועניים בלעדיך. אבינו שבשמיים עשה זאת למענינו היום – ולא מחר!
אלוהים ואני 