כמו כל בן אדם בעולם הזה, אני יכולה להנות מהרבה דברים, אפילו הטריוויאלים ביותר: לגימה מכוס קפה טוב, ליטוף החתולה הסיאמית שלי, הקסם שבדקות המעבר מחושך הלילה לאור היום, בבקר השכם, ועוד כל מיני. בכל פעם, ברפלקס כמעט בלתי רצוני, עולה לי מיד השוואה לעולמו של אלוהים: שם, אצלו, הכל יותר עגול, יותר בוהק, יותר אינטנסיבי. אני חיה בלב פנימה את אהבת אלוהים שרוצה להציף את העולם, ואז הדבר הכי נעים שבעולם הזה, מתגמד, כמו בלון נפוח שהתפוצץ, ונראה מצומק, מול עצמת אלוהים ונוכחותו.
אלוהים כל כך מעניין, מסקרן, מרתק, שהחוויות הכי עמוקות בעולם הזה נראות חיוורות בהשוואה אליו. הוא נמצא עימי בכל שניה, לא עוזב אותי לרגע: תדמיינו את מלך העולם, העסוק בתכניות אדירות לתיקון היקום, הוא שברא איים, הרים, ימים, מתעניין בנמלה כמוני, מטפל בי, ואוהב אותי בלי גבולות, בשלמות אלוהית!
לאורך השנים למדתי להכיר את אלוהים ואת עולמו, מהתנ"ך, מהתנסויות אישיות בחיים ובלב: ואחד מהדברים שנהיו לי ברורים מאד זה שאלוהים זמין לכולם: הוא אבא שמחכה לנו, לילדיו, לבא אליו, בפשטות, כדי להרעיף עלינו אהבה, כי זאת המהות שלו – אהבה!
כדי להכיר את אלוהים אין צורך לעשות תואר בתנ"ך או בפילוסופיה, אין צורך לעשות מצוות על מצוות, בהנחיית בני אנוש, אין צורך להתאמץ ולהשתפץ כדי להיות נאותים, אין צורך לחפש מתווך, מורה , מנחה, קאוצ'ר, שיחבר אותנו לאלוהים: אנחנו יכולים ללכת אליו לבד, באופן אישי, בלי תנאים מוקדמים, עם כל האשמה שאנחנו טמאים, ולבקש ממנו להיכנס לליבנו המבולבל, ולעשות שם סדר. והוא עושה! זה מה שאני חווה כל יום. אם אני יכולה, כל אחד יכול.
גם אם היו לי כל האוצרות שבעולם: כסף, זהב, תכשיטים מפוארים בשפע, אם אני אשים אותם על המאזניים מול אלוהים, הכף של אלוהים תהיה יותר כבדה. אין אוצר בעולם שמשתווה אליו. אני מעמידה את עצמי, כל יום, בפני הבחירה הזאת מחדש: האם אני מעדיפה לחיות את חיי הרגע, בנעימות הכי גדולה, במאווים הכי מפוארים, ביכולת הבלתי מוגבלת לעשות כל דבר בעולם, או שאני מעדיפה את החיים עם אלוהים? אף פעם לא היה לי ועדיין אין לי שמץ של היסוס: אני בוחרת באלוהים ובאהבתו.
לכן הסיפור של אברהם ויצחק, כל כך אקטואלי בעיני: אלוהים הבטיח לאברהם בן הרבה שנים לפני שהוא קיבל אותו. אברהם הספיק להנות מבנו כמה שנים כשאלוהים ביקש ממנו להקריבו לו לעולה. עד כמה שזה היה קשה, אברהם הלך עם זה עד הסוף, מפני שחווה את אהבת אלוהים, וידע שאין דבר שמשתווה לו בעולם, אפילו לא אהבתו לבנו. זה לא סיפור אגדה אלא מחוות אהבה בין אלוהים לבן אנוש.
גם איוב, שהיו לו חיים מושלמים, איבד הכל ברגע אחד: ילדים, בריאות, רכוש, חברים, כבוד. ובכל זאת, באמצע הסבל הפיזי – נפשי שלו, הוא אמר שאם כל הזמן הוא ידע מי הוא אלוהים, הרי עכשיו, כשהוא איבד הכל, הוא רואה אותו. הוא הסכים לוותר על הכל כדי להגיע לתובנה זאת: שהוא מעדיף את אלוהים! ואלוהים כל כך נאמן, שהוא החזיר לו, אחר כך, הכל, ועוד כפליים!
אני מתפללת לאלוהים שיפתח את ליבנו, כולנו, כדי להכיר את אהבתו, ולהיכנס לחיים האמתיים עימו.
אני מבקשת מאלוהים שייתן לנו חוויה זאת, היקרה מפז, כדי לחיות באמת.
אני מתפללת שנוכל לראות הכל כקליפת השום, מול האוצר שבאלוהים עצמו.
אלוהים ואני 