בכל פעם מחדש אני תוהה איך אנחנו עם ישראל מסכימים להתחבר לשקר הדת ולגלות המסורת כשאלוהים עצמו מציע לנו להוציא אותנו מבית הכלא במצרים ולחגוג את הפסח עימו.
הצו לא לאכול חמץ בפסח מתייחס בפשטות לשאור הלחם שצריך להוציא מהקמח ולאכול לחם לא תפוח, כסימבול להוצאת החטא מהלב ומהחיים ולחיות כמצה נקייה עם אלוהים. אז התחכם עם ישראל והמציא קמח כשר לפסח ושמרים כשרים ואבקת אפיה ולחמניות של פסח כדי שלא נרגיש את החוסר, בדיוק כמו צביעות מעלית השבת והדלקת האור בטיימר חשמלי: ממשיכים להשתמש בחשמל אסור אך בקומבינה. זאת לא צביעות? או כמו צביעות הצום ביום כיפור שבו אמורים לענות את נפשותינו ואנחנו ישנים כל היום כדי לא להרגיש את האי נוחות….
למה אנחנו, עם ישראל, לא מקשיבים לאלוהים הקדוש המדבר אלינו ישירות ובפשטות וכן בוחרים להקשיב להמצאות רבניות? אל לנו להשלות את עצמנו שאנחנו כשרים כי ניקינו את החלונות מאבק והלב נשאר מלא רשעות ושנאה. למה אנחנו מסתבכים בהתחכמויות של כשרות בד"צית כשאלוהים מרשה לקחת קמח פשוט ולהכין ממנו לחם בלי שמרים בחמש דקות עבודה, ולעומת זאת נשאיר את הלב מלוכלך ממרירות וכעס?
למה הגענו למצב שלא איכפת לנו מאלוהים האבא האוהב ולעומת זאת אנחנו מתעסקים באיך לברוח ממנו בכל מיני אינטרפרטציות מסורתיות? אנחנו אמורים להיות הילדים האהובים שלו ונעשינו תלמידים של נביאי שקר מסורתיים וגלותיים?
אולי הפסח הזה אחרי מכת הקורונה נסכים לצאת מארבע קירות בית הכלא המשופץ והכשר שבו אנחנו חיים לחופש עם אלוהים? אולי זה יהיה הפסח המשמעותי בחיינו שבו נכיר את אלוהים מחדש? חרב הקורונה לא הספיקה לעורר אותנו אז נחכה לעוד חרב? לא חבל?
אלוהים ואני 