נכון שהמצווה הכי גדולה בתנ"ך היא לאהוב את אלוהים בכל הכוח? אז המצווה השנייה הכי חשובה היא:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה. [ויקרא יט': יח'].
החדשות הרעות הן שאנחנו לא מסוגלים לאהוב באמת את השני בכוחות עצמנו. בואו נהיה כנים עכשיו:
רוב הזמן אנחנו אוהדים את אלה שמסכימים עם צורת החשיבה שלנו, בשאר הזמן אנחנו מנסים לשכנע את השני להשתנות ולהתאים לסגנון שלנו ואז נסכים להוקיע את הגלות של השני אך נרחם על שלנו. כשהתייאשנו כבר מהעולם אנחנו נהיים אדישים במסווה של חיה ותן לחיות, ומצטמצמים למעגל המשפחה והחברים וגם כאן האהבה משרתת את הנוחיות שלנו, וכמה פעמים טעינו ואהבנו כשצריך היה להוקיע והרבצנו כשהיינו אמורים ללטף?
אבל החדשות הטובות הן שרק אלוהים מסוגל לתת לנו אהבה נכונה כלפי אחרים:
מאחר ואלוהים אפשר לי לאהוב אותו, ברחמיו הגדולים הוא פתח את ליבי גם לאהוב את האחר בצורה נכונה, לכן אני לא יכולה לשתוק ולא לספר על אלוהים ועולמו:
בשם אהבת אלוהים זאת לאחיי ואחיותיי, אני מתחננת שוב: היום אם אנחנו שומעים את קולו הקורא לנו לשוב אליו ולהכיר אותו בקשר אישי של ילד ואבא, להשתתף בגאולה לעם ישראל ולעולם כי נקראנו לתפקיד של כוהנים, אל נסגור את אוזנינו ועינינו וליבנו אליו: למה לא לבוא אליו בפשטות, למה לחכות לבולדוזר שיפתח דלתות פלדה?
אז הרשו לי לנדנד ולומר שאלוהים מזכיר בתנ"ך בספר ירמיהו שלוש דרכים לבוא אליו:
ברעב: כשמרגישים ריקנות וחוסר משמעות בחיים, כשלא מבינים בשביל מה נולדנו ולאן הולכים אחרי המוות, כשמרגישים דיכאון קיומי וייאוש לקום בבוקר להבל הבלים: זה המקום הכי טוב להיות בו ולבקש מאלוהים להיכנס לחיינו האבודים כדי להתמלא. וזה גם לא כואב אלא מקל מיד. מספיק שמושיטים יד לאלוהים הוא תופס אותה מיד!
בדבר: מחלת הדבר המודרני כואבת ומגרדת בנפש ואז פונים לריפוי בכל מיני שיטות ודרכים עקלקלות, החל מחשיבה חיובית, מדיטציה, רוחניקיות, דרך המצאות רבניות, גמרא, הלכה, קבלה, ועד חטאים אסורים בתנ"ך כגון קריאה בקפה אסטרולוגיה ותקשור עם המתים. דבר היא מחלה לכן החיפוש שם מביא לעוד יותר חולי וריקנות ולעוד יותר רעב שלא מתמלא מג'אנק: חבל לבזבז זמן ורק אז לצעוק הצילו לאלוהים.
בחרב: אלוהים רוצה לרפא אותנו, ילדיו האהובים, לכן אם אין לו ברירה כי אנחנו לא פותחים לו את ליבנו מרצון, או כי הלכנו לאיבוד בדבר, באהבתו הרבה הוא יציל אותנו בעזרת סכין ניתוחים כדי להוציא את הגידול הסרטני ולנקות את הפצע שמפריע לחיות עימו. זאת הדרך הכי כואבת כי מרגישים את המכה מאלוהים: אין לו ברירה כי הוא רוצה להציל אותנו ממוות.
במציאות העכשווית, בארץ ישראל, מגפת הקורונה היתה דוגמא לחרב זאת: אל לנו להתמהמה, בואו נפנה לאלוהים ונבקש בתמימות של ילד אבוד שיתגלה אלינו באופן אישי כדי להכיר אותו.
אם הסתובבנו בדבר, בואו נאזור אומץ ונבקש מאלוהים להוכיח לנו שאכן טעינו בדרך ושייתן לנו את האמת שלו בלבד.
ואם הגענו לשולחן הניתוחים כבר והרגשנו את החרב של אלוהים על בשרינו, זה הסימן שאלוהים דופק על דלת ליבנו ושצריך לפתוח לו.
בגלל אהבת אלוהים לאחיי ואחיותיי, אני מתחננת שוב: היום אם אנחנו שומעים את קולו אל נסגור את אוזנינו ועינינו וליבנו אליו: למה לא לבוא אליו בפשטות בלי דחיפה בלי כאב, למה לחכות ולדחות שוב?
אלוהים ואני 