החדשות הרעות הן שאנחנו לא מסוגלים לאהוב באמת את השני בכוחות עצמנו. בואו נהיה כנים עכשיו.
החדשות הטובות הן שרק אלוהים מסוגל לתת לנו אהבה נכונה כלפי אחרים, אם נסכים.
רוב הזמן אנחנו אוהדים את אלה שמסכימים עם צורת החשיבה שלנו, בשאר הזמן אנחנו מנסים לשכנע את השני להשתנות ולהתאים לסגנון שלנו. כשהתייאשנו כבר מהעולם אנחנו נהיים אדישים במסווה של חיה ותן לחיות, ומצטמצמים למעגל המשפחה והחברים וגם כאן האהבה משרתת את הנוחיות שלי.
אם נסכים לפקוח עפעף נראה שרוב הזמן אנחנו חיים בפחדים ובמגננות כלפי שיפוט האחר ופלישתו למרחב הנשימה הפרטי. ואם כבר אנחנו גיבורים ונפתחים כלפיו, נבוא אנחנו בשיפוט ובהתקפה וכך מתקדם מעגל הקסמים: אני אסכים להוקיע את הגלות של השני אך ארחם על שלי.
גם אהבת הורה מפנקת ומרחמת יכולה להסתבר כטעות כשצריך לחנך ולכעוס, וכך גם ההורה הנוקשה שמכין את ילדיו לחיים הקשים מפספס את המתנה. כמה פעמים אנחנו נכשלים בזיהוי הנכון וחיים באשמה.
ושלא נדבר על אהבת הזולת הדתית שהפכה למצווה חדשה של ואהבת את הדומה לך מאשר את השונה כדי שלא תראה כמה הלב מלא שנאה. ואגב גם החילוני יכול לאהוב אויב פלשתיני דורס ולשנוא את עצמו.
כשאנחנו מסכימים לפתוח את הלב לאהבת אלוהים אנחנו מקבלים גם אהבה כלפי האחר. לאהוב את אלוהים ולאהוב את החבר זה בא ביחד בנס!
הנה המתנה של אלוהים להיום, לא נקבל?
מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד [ירמיהו לא':ב']
אלוהים ואני 